משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

"זוזי, אני עכשיו. לך יש עוד זמן, זוזי, זוזי, אני עכשיו"

תיקי מרגישה אצבעות טופרות בכתפה והודפות אותה הצידה. אי, כואב. הזקנה משלימה את המהלך ועוקפת אותה משמאל, מותירה על המדרכה שובל רך-מקציף של שמפו לבנדר וצחוק גס שמתגרד החוצה מתוך שפתיים מוגזמות. הצליח לה. היא מזדרזת להדחק עוד קצת ולטפס לפני תיקי על מדרגות האוטובוס, נתלית על המעקה בזרועות קוף ארוכות ומעוקמות. תיקי לא זוכרת אותה מהמשרד, מקום העבודה חדש והיא עובדת שם רק שלושה ימים - מהרחוב למעלית, מהמעלית למסדרון, מהמסדרון אל החדר. שלושה ימים, וקשה לשנן פרצופים כשהעיניים כל הזמן נדבקות למסך, או מתחפרות בריצפה, או נמלטות אל החלון לפעמים בייאוש גדול, ולפעמים בתקווה קטנה.

פעמים רבות כשתיקי ישנה היא חושקת שיניים על בשר החניכיים ומתעוררת בפה מלא דם.

ועד העובדים אירגן יומכיף, טיול בצפון. "את מוכרחה לבוא, כולם באים, בשנה שעברה היה אירוע פיצוץ", הפצירה בה עדנה, שלקחה אותה פחות או יותר תחת חסותה ועכשיו מפטפטת הרחק מאחור. מישהו בכיפה סרוגה מציע לתיקי שסק מתוך כלי פלסטיק צהוב, "לא, לא תודה", תיקי מחייכת כדי להעמיד את הסירוב על דיוקו, ומייד מתחרטת, והרי החליטה הבוקר שתשתדל להיות חברותית ופתוחה- על בטוח הייתה צריכה לקחת, ועכשיו אף אחד כבר לא יציע לה שום דבר יותר. סבך עצי אשל בחלון האוטובוס ובקושי אדמה דקה לתפוס בו. ציפור קטנה מובהלת מהסבך החוצה, משק כנפיים מסוער, זה יום נפלא לטיולים מודיעים ברדיו.

המדריכה מבשרת על שינוי בתכנית, תיקי מקשיבה בחצי אוזן והמושב שלידה פנוי. זאת אומרת, ריק. יותר פנוי או יותר ריק?

לעת עתה נח עליה רק הכובד האלים של המבטים האחרים. שתיקות מועקה מצטברות סביבה עוד, מתגברות כמו ערימות אשפה, ועננים לבנים שטים בשמיים. הנה ברבור. הנה דרקון. ברז מים ענק וטיפה תלויה בקצהו, מתנדנדת ברוח, כמו אז, בטיולים השנתיים ההם, אותו מושב ריק, אותו חלון, גם העננים. ושירה עזה עולה מהגרונות כאיש אחד. אז מה אם לכלוך על החלון מצלק את הנוף בצלקות שקופות, תיקי נחושה לקיים את ההבטחה שהבטיחה לעצמה ומתחילה לשיר:

"אזבבית-הספרעלהקירתמונה והאיכרחורשבהאתהאדמה..."

האוטובוס עוצר. המדריכה, בקול רדיופוני מלוחשש מזמינה את כולם לרדת לחצר ולהסתדר בזוגות על יד הברזיה העגולה, להמתין בינתיים בצל. החצר נגדשת גדודי ילדים בתלבושת אחידה באותה עסקנות-הפסקות להוטה שתיקי זוכרת מפעם. המולת הפטפוט נמסכת לתוך האוזן כמו מים רבים וריצה אלכסונית אל המגרש עם כדור ביד. בשוליים מתנהל סחר חליפין מאומץ, עסקי אוויר, במרכז מופעי הילדוּת הגדולים: קלאס, חבל, גומי. תיקי בודקת אותם בתשומת לב, באמת היינו פעם כאלה? והתלמידים, התלמידים מתעלמים מהמשלחת הזרה, לא מתכנסים, לא מתגודדים, והרי הם ילדים. צלצול נוקב של פעמון משלח את הגדודים אל הכיתות, נדידת העמים הגדולה אל שער מסורג פתוח לרווחה ואחריו גרם מדרגות, שנשטף תכלת חולצות דיאולן עם סמל בית הספר מצוייר על הכיס בכחול כהה. עיניה של תיקי מתרחבות כשהיא מזהה את הלפיד הבוער המוקף שיבולים.

                       -בעבודה-