משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

כשהייתי בת אחת עשרה, גנבתי את האש. גרנו אז בשכונה אחרת, בפאתי עיר. כל המבנים התייצבו זה מול זה, על פי תכנית אב מופתית. טורים ארוכים, מקבילים, ישרים מאד. המשמעת הקפדנית של חזיתות הבטון. מופת גיאומטרי הייתה השכונה ההיא, גם שמות לרחובות לא היו, רק מספרים.

צמחייה? ודאי שהייתה צמחיה. לא ידענו לקרוא לה בשם. גם היום אינני יודעת. צמחיה שהתקוממה נגד היושר הבלתי נסבל של שורות הבתים, צמחיה רעה ומעוקמת. אני זוכרת עצים שדופים מחדדים לעברנו ענפים בזוויות משונות, דווקאיות. שיחים שבהתקפי צמיחה נואשים השתלטו על שטחים רחבים מאד, שצמיחתם נראתה כהתפרצות של מצב רוח רע.

השכונה הסתיימה כפי שהתחילה – שפתיה חולות, ומעבר לחולות- עוד חולות.

על אחת הגבעות הנמוכות, בין קיני לטאות וחרדונים, התרומם עמוד אש. עמוד לא גבוה, קומתו מעט יותר גבוהה מקומת אדם ממוצע, ואף על פי כן, אש. אנשי השכונה ידעו כמובן על קיומו, אך מיעטו ללכת לשם. הם לא האמינו בהליכה בטלה. אני כן. מדי פעם נמלטתי לשם. בגיל אחת עשרה אהבתי את תחושת היובש הנקי של החול על כפות רגליים יחפות. המרחבים, כמו דף חלק וחדש, נמשכו סביבי עד אינקץ כמעט, ורק טביעות בחול של זוג רגליים אחד, הוליכו בקו שהשתדל להיות ישר עד לשם. שכבתי על החול ולא עשיתי כלום, רק התבוננתי.

לשונות אש עצלות התפרשו לכל הכיוונים וליחכו את האוויר, לכאורה בלי שום תכנית מוגדרת, ובכל זאת, הרגשתי בבירור איך חלק קטן מהאש פולש גם לתוכי ומערבל תהומות שלא הבנתי מנין צצו, כמו מחלה. בעיקר אהבתי את ההישתנות. הקלילות האגבית בה האש משתנה – רגע אחד מכוונת אל הרקיע כמו כידון, וברגע שלאחריו מתפרקת ונפרעת לכל כיוון. ועושר הצבעים. גוון ועוד גוון, וביניהם תמיד עוד בן-גוון אחד לפחות. נבלעים זה בזה או נפרדים, מתקוטטים ומשלימים, משתלטים זה על זה או מפנים גב עויין. ועדיין האש לא חרגה ממקומה במילימטר.

הלכתי לשם לבד. הילדים האחרים עסקו בדברים אחרים, אינני יודעת במה. הם לא התעניינו ברחש-לחש המסוכן שעלה מבטן הלהבות. למדתי להתבונן באש, למדתי להקשיב לה, מדמה אותה לוחשת לי בעודה לוקקת חמים וקרוב את אזני. זה לקח זמן, בסוף הבנתי. האש מפצירה בי לקחת אותה איתי.

ידעתי שאסור להקשיב, אסור להתפתות לקחת. האש שייכת למישהו, כל דבר שייך למישהו. ידעתי שאין לקחת את מה שאינו שלי. כבר מגיל צעיר הבנתי זאת, כששוטרים הלמו בדלת השכנים במהלומות ברזל בשעת לילה מאוחרת, "לפתוח! משטרה!" ולקחו את פנחס איתם. ועדיין.

כשהייתי בת אחת עשרה, גנבתי את האש. עד היום אינני יודעת לכנות את הרגע ההוא בשם, אם היה זה רגע של חולשה או רגע של נצחון. באותו יום האש הייתה מקסימה במיוחד, ורקדה על רגלה האחת שוקקת ומלאת חיים מתמיד. לא יכולתי לעמוד בפניה.

קצרתי אותה, ומבלי להתבונן בה אפילו טמנתי אותה בחיקי. היא נחה ללא תנועה, גמישה ונעימה כמו גוש פלסטלינה, ואני התקשיתי לנשום. לא ידעתי מה לעשות איתה. רכסתי את המעיל מעליה ורצתי הביתה. כל הדרך התנהגה האש בעידון מאופק של בת טובים מחונכת היטב, אך עצם הקירבה הבעירה את לחיי ושילחה נקיפות חום קצובות בכל גופי. ידעתי שאשמור אותה רק בשבילי, לא עלה בדעתי לחלוק את האש עם שום אדם.

שיחקתי איתה כל היום. גלגלתי אותה ולשתי, דחסתי את האש לתוך אגרטלים יפים ומתחתי ומתחתי אותה עד דק. הגדלתי והקטנתי את האש כרצוני, כשהייתה רעבה האכלתי אותה בכל מה שהזדמן. כשהתעייפתי, ליטפתי את האש בתנועות קלות, חוששת מהרגע שתנטוש אותי ותסתלק. לבסוף נרדמנו יחד, חבוקים.

אמא ואבא חזרו הביתה, ונחרדו למראה עיניהם. "מה עשית?" רעד קולה של אמא, ואבא מיהר לשפוך עלינו דלי מלא מים. האש התכדררה לכדור, התכווצה והתקטנה, פרפור, עוד פרפור, ודעכה.

למחרת,  כשעברתי בזהירות את הגבול היבשתי שבין השכונה לבין השטח החולי הגדול, ראיתי שהאש משגשגת במקומה, כאילו דבר לא התרחש. התבוננתי בה דקות ארוכות, מרחוק, אולי שעה שלמה. אני זוכרת שלא הופתעתי.

לפעמים, באחר צהריים שקט כמו זה, אני מוצאת עצמי שבה ומהרהרת באש שגנבתי, אלא שהשנים החולפות עושות את שלהן, והכל מתערפל, ממש כמו האדים המצטברים על חלונות המטבח ברגע זה, ועתה אני כמעט משוכנעת שלא הייתי בת אחת עשרה אלא בת שלושים ושבע, ולא הייתה זו אש אלא גבר, איזה גבר.