משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

שעת בוקר מוקדמת, רוח משתוללת, גדולה ומפחידה וגרועה יותר מכל חיית-טרף שקמחי מכיר. בין סחרור לסחרור הרוח משמינה, צוברת כוח ותעוזה,  בולעת עוד אויר, תופחת, מייללת בקול, הנה היא שוב מתנפלת עליו בנהמות ובשריקות מחרישות אזניים, הוא מצטנף והיא צובטת בצפרניים קרות, ולבסוף יורקת מטחים ישר בפרצופו.

קמחי רועד, קצת מקור וקצת מבדידות. הוא חושב על שאר הלהקה. בנסיבות רגילות גם קמחי מעדיף להיבלע איתם עמוק בתוך המאורה, להצטופף חמים עם כולם, לחכך פרווה כנגד פרווה ולחכות שהכל ייגמר.  אלא שעכשיו המחשבה הזו מעוררת בו סלידה. הוא לא מסוגל, לא כשקונר שם, נועץ בו מבטים עולגים, מוצפים שימחה לאיד.

קוף זקן, מה יש לו בחייו. יותר מדי שמש – נס לצל. יותר מדי צל – מתגלגל אל השמש. עפעף אחד פקוח למחצה, עפעף אחד לרוב שמוט. העייפוּת. העייפוּת. כבר שנים שקמחי לא מתנדנד מענף לענף, קוף קפוצ'ין זקן,  קוף קפוצ'ין זקן זקן, הכי זקן בלהקה.

"ובלי שיניים", לועג קונר.

לועס בקושי, מעדיף למצוץ בלשונו לשד עסיסֵי פרי, "כמו נקבה", צוהל קונר.

קמחי משתדל להמנע ממנו. אולי שיניים אין, ולראות - הוא לא מצליח מי יודע מה, אבל להריח – לא רע, באמת שלא רע. במיוחד שמורה לו עדיין היכולת הישנה להריח צרות, וקמחי שומע היטב את חריקות העץ שמעליו.

הג'ונגל-פֹּה שלהם קטן. עצים כמו שתי כפות ידיים ועוד קצת. מחיצה מקיפה את השטח סביב. קמחי בקושי זוכר את הג'ונגל-שם. נדמה לו הרבה ירוקים ארוכים צפופים חותכים את השמיים לפרוסות. זוכר מים, הרבה מים, כל הזמן מים. זוכר. זוכר להקה גדולה, הרבה נקבות, הרבה ריח מעורבב בריח של חיות אחרות. שוב הרוח מתחזקת, סוטרת ללחייו חת-שתיים שתי סטירות מהירות, קמחי משחרר יבבה ומתקפל, טומן ראש בין ברכיים והרוח דוקרת בגב. לפעמים גם בג'ונגל-פה הרוח נושאת ריח של חיות אחרות, אבל יותר חלש. ומים אין. קמחי חושב שהכי אין-יש פה קולות של חיות-ציפור, פטפוטים של מים וחיות-תולעים אדומות עבות שידע לחפור מהאדמה החוצה בעזרת מקל.

קמחי מתרכז בחריקות העץ. הן מתחזקות, הרוח עוזבת את קמחי ונטפלת לעץ, מטלטלת ללא רחמים את ענפיו, וקמחי חושב שאולי כדאי לחפש מקום אחר להסתתר בינתיים, כי לעץ ענפים גדולים, ענפים כבדים, והרוח נושכת ענפים, נושכת מושכת. נושכת תולשת, רוח משליכה ענף גדול לאדמה, הרבה רעש, בום, בום, בום, מכה חזקה לאדמה. קמחי נמלט הצידה, ופתאום הכל משתתק.

אחד אחד יוצאים חברי הלהקה מהמאורה ונאספים על יד העץ שנפל. ראשון יוצא קלימרו, ההבעה המטופשת הרגילה על פניו, ידיו חסרות מנוחה, כף יד אחת פרושה, חמש אצבעות חומות ומבריקות. היד השניה מאוגרפת ומכה בכף הפרושה בתנועות קצובות. קלימרו בעל גוף מאד. קמחי זוכר אותו מזמן: קוף-תינוק, ואיך נפל מגובה, ואיך קיבל מכה חזקה בראש. צריך לשמור על קלימרו, הוא יודע. לשמור כשקלימרו שועט את הג'ונגל-פה באלכסון הלוך ושוב, פולט צווחות וקצף מתוך פה מכווץ. צריך לשמור.

פעם קלימרו הירבה לשבת אצל קמחי, אך לאחרונה רק קונר מצליח להשקיט לקלימרו את השעטה. קמחי מסתכל, עין פקוחה למחצה. קונר לא מתבלט, התנועות שלו מדודות ושקטות, רק אישוניו מתרוצצים ללא הרף, מלשינים על מוח שאינו חדל לזמום מזימות, לארוב להזדמנות הגדולה. הנה קונר מתקרב אל העץ המוטל על הקרקע, האחרים נסוגים מעט ומפנים לו מקום. קמחי ממשיך להסתכל. הוא רואה איך קונר חושב. קונר חושב הרבה זמן. הולך מהצד הזה, חוזר, מתכופף, מתרומם וקופץ אל הצד השני. קונר מרגיש שיש כאן הזדמנות בלתי רגילה.  הוא מסביר משהו לקופים האחרים. כולם, מלבד קמחי, מושכים ודוחפים את הענף אל עבר  הגדר.

ומעליה.

ללא שיהוי קונר מזנק ונעלם בצד השני. אחר כך הוא חוזר, לוקח איתו את קלימרו גם, ושניהם נעלמים. כל הקופים האחרים פורצים בבליל של צווחות נרגשות, מתרוצצים מצד לצד, ממרפקים, טופחים זה לזה על הכתף ועל הישבן. לקמחי מתחיל לכאוב הראש מהצווחות. הוא מניח כפות ידיים על אזניו והולך להתחבא בחושך של המאורה. כשקמחי עובר על יד העץ השבור הוא נעצר, ורוצה להמשיך אל המאורה, ונעצר, ופתאום גם קמחי מטפס על הענף האופקי, גורר עצמו למעלה, ואז מזנק ונעלם מעבר למחיצה.

*

קמחי יודע שעכשיו צריך להתרכז. בצד השני יש פס אפור ארוך, מתפתל ממנו והלאה, יותר קשה מאדמה. מה עוד? קמחי בוחן את הסביבה. יש עצים, הרבה, ושיחים, הלאה, לא מעניין, וכל מיני פרחים, יפה כאן, יפה כמו..., ועוד כל מיני דברים מחוברים לאדמה, דברים שקמחי לא מכיר, הלאה, הלאה,  זה לא הזמן ואסור להסיח את הדעת. הלאה.

 כשקמחי מגלה סוף סוף את קצה חוט הריח של קונר מעורבב בריח של קלימרו, הוא מתחיל לרוץ. ריצה כבדה, איטית. כשמתעייף – מפסיק לרוץ ומתחיל ללכת, ואחר כך שוב רץ, מפסיק ושוב הולך. הנשימות שלו נעשות יבשות וחורקניות. גם הרגליים בקושי, ממש בקושי. לא ברור לקמחי למה הוא לא עוזב את הריח ברגע זה וחוזר אל הג'ונגל-פה, הוא לא יודע, ממשיך בעקבות הריח, נשיפה, אולי כי קמחי מריח צרות, נשימה, הוא קפוצ'ין זקן, נשיפה, שמע כל מיני דברים ויודע, נשימה, יודע שמסוכן מעבר למחיצה, נשימה, נשיפה, והכי חשוב עכשיו, נשימה, לשמור על קלימרו, נשיפה.

קמחי מודאג. הוא יודע שהחיות-אנוש יגלו, יבואו לחפש אותם ויכעסו. קמחי פוחד מחיות-אנוש, הוא לא בוטח בהם. אולי אם יספיק להגיע אל קלימרו לפניהם, יתפוס את קונר, יכניס לו מכות, איזה מכות יכניס לו, ויחזיר את קלימרו מהר לג'ונגל-פה, לפני שהחיות-אנוש יבואו.

הוא רואה אותם. הם יושבים על עמוד ירוק נמוך ומחטטים בתוך קערה. יש בקערה כל מיני דברים צבעוניים מרשרשים. קמחי מכיר את המרשרשים הצבעוניים, החיות-אנוש שמסתובבות ומסתכלות על הלהקה מחזיקות בידיים מרשרשים צבעוניים כאלה בדיוק. קונר וקלימרו מכניסים משהו לפה, קמחי שומע אותם צוחקים. הצחוק שלהם חזק ומטומטם, שניהם גועים בצחוק. זה רק מרגיז את קמחי עוד יותר, והוא חצי רץ חצי צולע לעברם, מתעלם מדקירות חזקות בצד, משתדל לא לנשום כי כל נשימה חורכת את דרכה פנימה. זו לא פעם ראשונה שקמחי זומם להתנפל על קונר וללמד אותו לקח. לפעמים קמחי מרגיש את הכעס נאסף בבטן ולוחץ, לוחץ לכל הכיוונים, גם בגרון, וזרמים חמים עולים מהבטן, ומגיעים עד קצות האצבעות, והוא רוצה להתנפל על קונר ולסגור אצבעות שתי ידיים על הצוואר הקצר והשמן שלו ולראות את העיניים של קונר מאדימות וקופצות החוצה כמו עיניים של חרדון, והוא רוצה לשמוע את קונר לוחש חררר...חרררר... בקול חלש ומתחנן. לפעמים קמחי אפילו מתקרב אליו, ומרים יד וחושב שהנה, סוף סוף, אבל הוא אף פעם לא מצליח, היד שלו תמיד כבדה מדי, כבדה עפרות ברזל סלעים גדולים, והוא, קמחי, קוף קפוצ'ין זקן, אף פעם לא מסוגל לממש את המכה,

ורק מסתלק משם בזנב שמוט.

קמחי מתקרב, וקונר אומר, "קלימרו, תראה מי פה".

קלימרו מסתכל על קמחי, ומסתכל על קונר, ואז שוב על קמחי וצועק אליו בקול ניחר, "לך מפה".

קמחי מתעלם, וממשיך להתקרב. הוא לא רץ עכשיו, רק מנסה לסדר את הנשימה שלו לאט לאט, ומתרכז.

קלימרו שוב מסתכל על קונר, וקונר מניע את הראש בתנועה קטנה, הכי קטנה, וקלימרו יורד מהעמוד הירוק ומתקרב לקמחי, וחוסם לו את הדרך, ופתאום קלימרו מזדקף על שתיים וקמחי מרגיש זרם חם ועז של שתן שוטף אותו מכף רגל ועד ראש, וזנב, והשתן שורף לו בעין החצי פקוחה, וקצת שתן גם נכנס לו לפה והוא בולע ויורק בגועל, וקלימרו לא מפסיק, מכוון את הזרם פעם למעלה ופעם למטה והעיניים שלו קצת אטומות,  וקמחי כבר רטוב כולו ויש לו רק מחשבה אחת בראש, הלוואי והשינה הגדולה הייתה מגיעה ברגע זה ולוקחת אותי, הלוואי והשינה הגדולה הייתה מגיעה ברגע זה ולוקחת אותי.

קלימרו וקונר מסתלקים, או לא מסתלקים, לקמחי כבר לא אכפת. הוא מביט לאחור בערגה. קמחי רואה עצים, ושיחים, ופרחים צבעוניים מעוטרים בפרפרים קטנים שמרפרפים מעליהם ומצדדיהם, ולפניו עוד מחיצה, והוא זקן, זקן, ורטוב מכף רגל ועד ראש וזנב, ומה כבר יכולים לעשות לו שלא עשו,  מה כבר יכולים לעשות לו, והוא מתקרב אל המחיצה, ושולח למעלה ידיים חזקות, ומושך את עצמו למעלה, וקופץ אל העבר השני, ונעלם.

 מתוך העיתונות: נמצא אחד משלושת הקופים שברחו מהספארי