משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

זה היה בוקר אפור. השמיים, נמוכים ואפורים, יצקו רוטב אפרפר סמיך על האפור של פסגות הבניינים, שנמזג ונבלע באפור של המדרכות. הרחוב הכיל רק את מספר האנשים ההכרחי, לא יותר, לא פחות.

צעדתי ברגל למקום העבודה.

לפעמים אני צועדת ברגל לעבודה.

העיר מָרְגשת אחרת תחת סוליות הנעליים.

התחושה הזו חזקה הרבה יותר מהביטויים החיצוניים שלה, כמו למשל האפשרות להשתהות מול חלונות ראווה, או הצורך להתאפק בירידה למעברי חציה. אני לא מדברת רק על חסרונה הברור של המיית-הרדיו, המשלחת לחלל האוויר מסרים אופטימיים של קרייניות בוקר, הו לא.

אני מדברת על הלך נפש.

יש משהו מעורר בצעידת בוקר ברחובותיה של עיר גדולה, משהו דרוך ומעורר. שיכבת הקרום הקשה, העשויה הרגלים שנתקבעו בשעות רבות של נסיעה ברכב – מתנפצת באחת, וכל המראות מצטללים. קל להבחין שהעיר השתנתה ללא הכר במהלך הלילה; בלילות העיר מפרישה אל רחובותיה שורה של חפצים שנמאסו על בעליהם: כסאות, מכונות כתיבה, כלובים ריקים של צפורי שיר. הבוקר רק יורק את השיירים. בבקרים, הרחובות מאבדים מתמימותם כאשר החפצים הנטושים נחשפים בעליבותם לעין כל. רק אתמול עוד נהנו מחסותם המגוננת של ארבעה קירות, והיום -  זקנות רוחצות במקלחות ציבוריות שכמותם. לרוב אני מציצה בחפצים האלה מבלי להאט את קצב הליכתי, שיש האומרים שאינו מהיר מספיק. באותו בוקר מעדתי מעל קרטון גדוש ספרים משומשים, שהוצב משום מה באמצע המדרכה, במקום לחסות בשוליה כנהוג בערים מתוקנות. מישהו שם מכשול בפני חולמים, ונבלמתי. 

התרוממתי לאיטי, כשבידי אחד הספרים שגרפתי באקראי מתוך ערימה לא קטנה של ספרים. כריכתו הייתה חומה ומוכתמת, דפיו צהובים. נעדרה מהם הצחות המזמינה, הריחנית, של הדפסה חדשה. הספרים בקרטון דמו יותר מכל לשיניו נגועי הניקוטין של מעשן כבד. דפדוף בהם הזכיר חיטוט בפה בקיסם שיניים משומש של מישהו אחר. בכל זאת לא עמדתי בפיתוי. פתחתי בעמוד הראשון, וקראתי:

"איש היה בירושלים בימי אָחָז מלך יהודה ושמו יוֹרָם בן אֲבִיעֶזֶר, אלוף ביהודה ושר אלף, ויהי לו שדות וכרמים בכרמל ובשרון ועדרי צאן ובקר בבית לחם יהודה; ויהי לו כסף וזהב, היכלי שן וכל שכיות החמדה,  ושתי נשים היו לו, שם האחת חַגִית בת עִירָא, ושם השנית נַעֲמָה. ויאהב יורם את נעמה מאד, כי יפת תואר היא. ותקנא בה חגית צרתה ותכעיסנה, כי לחגית היו שני בנים ולנעמה לא היה ולד."

(אהבת ציון, אברהם מאפו)

ולנעמה לא היה ולד. יכולתי להמשיך ללכת, להגיע בצליעה אל המשרד שכבר לא היה רחוק כל כך, להכנס למטבחון, להניח קרח על החבורה הטריה ולשכוח הכל. אבל לנעמה לא היה ולד, ואיך אפשר להשליך את הספר בחזרה לערימה ולהמשיך ללכת כאילו לא ארע דבר. עובדה שלא יכולתי. עמדתי שם,  בברך נפוחה וקצת מדממת, בגרבי ניילון שסיימו את תפקידם עלי אדמות, עמדתי והתבוננתי בספרים האלה, שמילאו את תפקידם נאמנה לאורך שנים ואילו עתה לעת בלותם הם מושלכים אל הרחוב, ופתאום חשבתי על המילה גאולה -