משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

אמא שלי היתה אישה רגילה. כל כך רגילה, שבכל פעם שאני מתאמץ להיזכר בה, אני חייב לבודד אותה במחשבותיי מהספה, ממזנון העץ, ממשטח השיש במטבח. אמי ריהטה את ילדותי במין נוכחות וילונית מרפרפת, צהובה, לחלוטין תפלה בטעמיה כמו צלוחית פודינג וניל ביתית. לא פיתחנו יחסי קירבה מיוחדים או יחסי תיעוב. היא הפגינה כלפיי אימהות יעילה, חד-גונית ומנומסת, קלה ממשא מיותר של רגשות. כמעט  לא אישית. הימים במחיצתה השתרכו בזה אחר זה  והסתבכו זה בזה לכדי פקעת צפופה ואחידה של ילדות. שמעתי כמובן, את הלחישות הליליות. את הבכיות של אמא. את מילות הניחומים של אבא. וכשהיתה נעלמת לכמה שעות, היו מספרים  אחר כך שראו אותה במרכז המסחרי זוללת חצי מנה פלאפל, ועוד חצי, ועוד חצי. שנאתי פלאפל.

אבא היה עשוי מחומרים אחרים. היו לו יצרים, רצונות, דעות. היו לו קולות וריחות גוף ותוכחות. יותר מכל השתוקק אבי להיוודע בציבור כאדם ממולח, אדם שיש להתחשב בדעתו. בדמיונו היה מעפיל מעלה מעלה, כובש פיסגה ועוד פיסגה, מריץ עסקאות סיבוביות מסובכות,  חובקות מליונים. ראה עצמו נוטל סיכונים בבוז ומשליכם משומשים כלאחר יד. לא התרגש גם כשפקדו את לשכתו ראשי מדינה ושועי עולם, שנועדו אצלו להתייעצויות סתר דחופות. בינתיים, מתוך דירת הסוכנות ליוותה אמי הקטנה  את חלומותיו הגדולים בשתיקה, בעודו מרצה את ימיו כלוא מאחורי דלפק מהגוני, כפקיד קבלה בבית מלון מרמה טובה. אפילו אנחנו, הילדים, חשנו שהימים האלה אינם אלא ממלאי מקום של הימים האמיתיים שעוד נכונו. האבות של חברינו היו נגרים, ספרים, פועלי בניין. בבית המלון של אבא נברשות זכוכית נוצצות נוטפות מהתיקרה  והרצפות עשויות שיש חום בהיר. בכל פינה ניצבו סידורי פרחים בגובה אדם. הבנו שמי שעובד במקום מפואר כזה נועד לגדולות, והמתנו יחד איתו. באותם זמנים  ראה עצמו אבי כממלא שליחות - מתווך בין אורחי המלון לבין תשוקותיהם. לאחד תיווך ארוחה בלתי נשכחת, לאחר המליץ על שירות אהבים קצר מועד. תמיד בלחישה, ממתיק מאוויים עם לקוחותיו, פורש בפניהם את מפת מדוחי הלילה. בשעות העבודה הקפיד לשמר את מבטו קפוא בתוך פנים נקיות מהבעה. רק שפתו הנשוכה הסגירה במעט את הגחלים הלוחשות שנשא בביטנו. בשעות הערב, כשעשה דרכו הביתה, הניח למבטו להפשיר והיה מגיר מתוכו מבטים נוזליים, מפורשים וחסרי בושה, שהביכו כל אישה שעברה מולו ברחוב.

באותם ימים, כשיבשת אירופה כולה יישרה את שמלתה המקומטת וניסתה להחזיר לעצמה מעט מהמהוגנות שאבדה לה, הספורט היהודי הנפוץ ביותר היה חיפוש אחר קרובי משפחה אבודים. בית המלון שקק תיירים יהודים שהגיעו ארצה, איש ומזוודתו ורשימת אובדניו. רובם נאלצו להסתפק בשיברי קליפות של שמות, מקומות, תאריכים; השאר נגרף לתוך ערימות הפסולת העצומות בחצרות האחוריות של ההסטוריה. הצרות כדרכן של צרות קרבו בין הבריות. אנשים שלא החליפו  מילה בעיירות ניכר לא התאפקו מליפול בוכים זה על צוארו של זה,  ולאחר מכן קרסו אל ספסל מזדמן לשחזר את ריחו של הקיץ שמה, שפגע בענפי הבוקיצה וניתז מהם חזרה לכל עבר כמגבר פרוע של ריחות. הם גלגלו את השמות הנשכחים כמי שממלאים חובה קדושה, שמות שהופקעו מתוך פיות האנשים אל חסות הנצח של קירות זכרון, ועוד מעט, כך אמרו, יהיו יותר קירות שזוכרים מבני אדם. אך מה יועילו הקירות למי שמבקש לזכור את טעם הגלידה בדוכן של מוישה שם בכיכר, מקום בו נערות התעכבו בדרכן הביתה,בתלבושת אחידה, חצאית אפורה בגובה ברך וחולצת אפרסק עם סמל בית הספר (ומתחת? עולמות שלמים), ומול ההיצע בדוכן הפגינו סנטימנטים לטעמים חמצמצים,בעוד נערים מכונסים בעצמם הציצו בהן בסתר מעל גביע גלידת שוקולד. הטעמים כמו השמות עודם כלואים בחלל הפה, מדי פעם מתפרצים אל הלשונות מבעד לשנים ולמרחק.  

אבי לא עמד בכל זה והחל גם הוא לטמון ידיו בצרורות נשכחים של מכתבים שחילץ מדירת הוריו בתירוצים שונים. על שולחן האוכל תפחו הערימות המצהיבות, והוא ממיין ורושם, נושף מהן פרחי אבק כמי שמחריד משלוותן יוני כיכרות. לאט התאספו אצלו שמות ומקומות, ובראש הרשימה כמי שהתכבד לשבת בראש השולחן בארוחה חגיגית רשם את שמו של סבו, אדוארד פסטרנק. אחר כך היה פונה בביישנות מה אל אורחי המלון ושואל על פסטרנק, שהיה מתקן פסנתרים מלבוב, ומפקיד בידיהם פתקים משורבטים בכתב ידו המהיר : שמות, תאריכים, כתובות. מקבל תמורתם את הפתקים שלהם במין סחר חליפין משונה של ניצולים ומתים, זכרונות.

אמי הייתה צילו המוקטן והשתקן של אבי, וגם חלומותיה היו מוקטנים בהתאמה. היא ניסתה ליצור כלפי העולם את הרושם שאינה אלא פשוטה וברורה כמו הסינר שלבשה - חטיבה אחת גלויה ללא קפלים או כיסים, לכל היותר הדפס פרחוני שחיפה היטב על חרפת כתמי השמן ומיץ העגבניות. רק אבא הרגיש באותו דבר-מה אפלולי ולח שגח מתוכה לפעמים, מנצנץ כמו להב בקמט החד בין עיניה. מדי ערב שב אליה ואל שיגרת משפחתו הקטנה, אוסף לתוכו באהבה את עוגמת תבשיליה שלא צלחו, את מילותיה הכלואות ומחשבותיה שהפילה מתוכה בטרם קרמו שלמות. ביניהם הלכו ונתגבהו השנים ומשאן, כל אותן הבטחות שלא מימש, כשלונותיו והחמצותיו. אף על פי, היה מלקט למענה את מראות הרחוב ועורך אותם לפניה, מזין אותה מפיו בסיפוריו. אחר כך היה קורא לנו, הקטנים, מושיב אותי ואת דליה אחותי על ברכיו לספר לנו מסיפורי התנ"ך, עד שבאה אמא וגרשה אותנו אל המיטות. משנרדמנו, שב אבי לתעות במחוזות האספמיה שלו ואמי שבה אל חיק תבשיליה, וככל שנזקף לחובתם הזמן ואבי לא עמד בהבטחותיו, כך הלכו תבשיליה וטעמם נעשה מדוייק יותר. ככל שנראה היה שלהבטחות אין שיניים, הלכה אמי והעלתה על גופה עוד ועוד בשר.

ואז הגיעה החבילה הראשונה מאמריקה.

על יד שם השולח נכתב, מוריס פסטרנק, ברייטון ביץ'. על יד שם הנמען נכתב שמו המפורש של אבי, ברוך פסטרנק, חיפה. אבי ישב ובהה בחבילה הסגורה שעה ארוכה, כמי שמשתדל לצמצם  פערים בין שגיונותיו לבין המציאות. אחר כך השתעל וזה היה האות לאמי, שמיהרה להמציא לידיו זוג מספריים. הוא השיב לה בתנועת ביטול והשהייה, ידיו פקדו - עוד לא. רק אחרי שסיים לעשן שתי סיגרטות ושתה כוס תה, סוף סוף נעתר. המספריים שחררו את החבלים וחתכו בבשר הקרטון הרך. תחילה הסיר את הבולים והושיט אותם לי: הגיע הזמן, אמר, שתתחיל לאסוף בולים. הייתי בן תשע ונוח להתרשם. יכולתי להישבע שאבא קרב ראשו לפתח החבילה כדי לרחרח, מושך לעצמו מתוכה בחשאי כמה נשימות חטופות של אוויר זר, חוצלארצי, בטרם יימהל בריח תבשיל הכרוב שנישא בחלל דירת  שני החדרים שלנו.

סדר צריך להיות. ראשית, התעקש להקריא באזני כולנו מכתב קטן באנגלית, בו הציג  עצמו מוריס כדודן מדרגה שנייה של אבי - בנו של אייב, כלומר אברהם, אבריימל'ה, שהיגר לאמריקה ונפטר לא מזמן בשיבה טובה. בשנותיו האחרונות עוד הספיק לזרוע אצל צאצאיו את  זכרונות הילדות שלו: סיפורי נהרות ודגים ועצי תפוח ומזחלות שלג ושיעורי כינור ופסנתר. בין לבין, כבדרך אגב, היה משנן באזניהם את השמות, הרבה שמות הפקיד בזכרונם למשמרת, והנה נס:  מישהו  בבית הכנסת הראה לו פתק מקומט שעשה את כל הדרך מישראל. דליה ואני שמענו את קולו של אבא במעומעם. כל אחד מאיתנו הרחיק בניחושיו אודות החמדות שצופנת לנו החבילה. דוד באמריקה זה יופי של דבר, איך שלא מסתכלים על זה. אבא לא מיהר לגאול אותנו מייסורינו, להיפך, המשיך עוד ועוד להתעמר בנו בעינוי הבלתי נסבל של השורות הכחולות המתארכות: התרגשתי מאד, כתב דוד מוריס. מזה זמן אני משתעשע ברעיון להגיע לישראל ולחפש קרובים. והעיקר, מצורף צילום שלי עם בני משפחתי: הרזה עם המשקפיים זו שרה אשתי, והשמנמנה עם המבט השובב זאת לורה, שימלאו לה שלוש עשרה עוד מעט. כמובן שיש לנו רגשות חמים מאד כלפי ישראל והציונות, הוסיף. הוא קינח בברכת חג שמח ואיש מאיתנו לא היה בטוח לאיזה חג התכוון. זה לא נגמר בזה. נ.ב., המשיך אבי לתרגם את הכתוב באזנינו, שמענו שהמצב אצלכם בארץ לא אי אי אי, ולכן הרשיתי לעצמי לצרף לחבילה כמה דברים בתקווה שיהיו לכם לתועלת. סוף סוף.

 הייתי קצר רוח לצאת כבר לדרך ולערוך את מסע תגליותיי אל תכולתה של החבילה, אבל אבא עוד הוסיף והחזיק בצילום דקות שהצטברו לנצח מעצבן ולא הראה שבכוונתו להרפות. אולי חיפש קווי דמיון משפחתיים, איזו גומה באזור הסנטר, כרית קטנה של כרס. כשסיים, העברנו גם אנחנו את הצילום מיד ליד,  מבקשים רק לצאת ידי חובה, פוזלים אל עבר החבילה שעניינה אותנו הרבה יותר מילדה בעלת פני ירח ועור לבנבן שעליו נזרעו ערוגות מצחיקות של נמשים.

הבדים הצבעוניים שהחל אבא למשוך מהחבילה החוצה נתגלו כחמש שמלות משומשות. דליה עיקמה את אפה, השמלות היו מגונדרות מדי בשבילה. ממני נמנעה אפילו האפשרות לסרב מתוך גאווה של עניים. אמא התאפקה לא לצחוק כשאבא המשיך ושלף פסל כמעט חדש של פיל הודי עם חטים משנהב אמיתי, חפיסת שוקולד שקיבלנו בתרועות גיל, גרבי ניילון בשבילה ואלת בייסבול משומשת, שיהיה בבית. בתחתית החבילה נותרו שלוש קופסאות של גרעיני תירס, ועוד שלוש קופסאות שימורים מסוג שלא הכרנו, עם ציור של משפחה מחייכת על האריזה. ציור שהזכיר מאד את משפחתו של דוד מוריס. חשבתי אז, שכלהמשפחות האמריקאיות כנראה דומות.

העיניים של כולנו התמקדו על אחת הקופסאות המרובעות שאבא אחז בידו. מפתח ברזל קטן הוצמד למכסה העליון. אבא בדק את הקופסא מכל צדדיה, נענע אותה לפה ולשם והיא נענתה לו בשקשוק רפה. נזכרתי בסיפור שקראתי ב'דבר לילדים' על הספנים האמיצים שהפליגו לארצות רחוקות והביאו במתנה לתושבים המקומיים מראות וחרוזי זכוכית. קנאק אחד, והמכסה נכנע, התלפף סביב המפתח, חושף לעינינו שכבה צהבהבה של שומן ותחתיה גושים ורודים של בשר. עכשיו כבר ידענו מהו קורנדביף. חודשים ממושכים של מאמץ פתקאות הגיעו לשיאם ברגע הזה, שהיה אמור להיות חגיגי ומנצח. על השולחן התפזר שלל נצחוננו, ואני חשבתי על הדגלים הצבעוניים שממשיכים להתנפנף ברוח עוד זמן רב אחרי שהתהלוכה הצועדת בסך מפנה את הרחוב.