משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

שמלה! שמלת צמר כחולה! פסים לבנים בחזית, עוגן אדום רקום משמאל!

גולת התרגשות נוסקת במעלה גרונה, ונעמי, אַי נעמי, ממהרת לבלוע הכול חזרה. באפלולית הצהריים המזמינה של הפסאז' היא מתעכבת מול חלון הראווה של "לתלמיד", וחושבת, האושר הוא שמלת צמר כחולה עם פסים לבנים בחזית. חושבת? יותר מזה. מאמינה. שמלת צמר וזוג נעליים חדשות, אמן הלוואי. ושכולם בהפסקה הגדולה יתאספו סביבה ויגידו בהתפעלות אמת, "תתחדשי נעמי, כמה יפה לך."

היא מסיטה משקלה לרגל אחת, ואחר כך לרגל השנייה. עיניה ממששות את האריג, כחול הוא הצבע האהוב עליה. נדמה שכבר ראתה את השמלה תלויה בחלון הראווה. אתמול. לא. בכל אופן לפני ימים. אולי בשבוע שעבר? כן. לפני שנים. ניתן לצאת מן הדעת. כמה יפה השמלה. נעמי הודפת את דלת החנות ונכנסת פנימה, עיניה משתהות על פיסת קרטון אפורה, עליה שרבט מישהו:

פתוח

מזגן עובד

נעמי מפענחת את המילים בזו אחר זו, שפתיה זעות באלם קול. קלי קלות – היא מצליחה לקרוא בלי ניקוד, למרות המלכודת הקטנה שטומנת לה האות ח'. פתואַח. החנות ריקה מקונים, מעט חשוכה, והמוכרת עומדת גבוה על סולם, מארגנת סחורה על מדפים עליונים. על כורחה נעמי לוטשת עיניים אל עבר תחבושת עבה בצבע גוף. התחבושת מהודקת בחוזקה סביב רגל אחת נפוחה, אך אין במראה הבשר הגולש בכדי להפחית כהוא זה מנחישותה של נעמי. לצד הרגל החבושה ניצבת עוד רגל, חשופה, מרושתת ורידים ירקרקים, כמו בגבינה המסריחה שדודה בטי אוהבת לאכול.

שתי רגליים, וכל אחת מהן אחרת, ואף אחת מהן לא דומה לרגל אמיתית.

"כבר יורדת", קוראת המוכרת, מיישרת את אחרונת הקופסאות הלבנות על המדף, ותיכף עקביה נוקשים בחוזקה על שלבי המתכת של הסולם, החצאית המנוקדת מתמלאת אוויר, מאווששת ומתנפחת, הופכת את הירידה לריחוף כבד ואיטי משהו מטה. נעמי חוששת שהמוכרת המבוגרת עוד תמעד ותיפול עליה עם כל הסחורה, ישר על הראש. היא נסוגה מעט, להמתין על יד הקופה.

רוקעת קצובות ברגליים, ה-שמ-לה.

טופפת אצבעות על הדלפק, ה-שמ-לה.

נעמי מביטה באצבעותיה הטופפות, עיניה מתרחבות: לא יתכן שאלה הידיים שלה, הרי אלו ידיים של אישה זקנה. קמטים. כתמים. קמטים וכתמים. רצתה לצעוק. שתקה.

המוכרת ירדה מהסולם, וחייכה חיוך מעודד, "כן?"

"השמלה הכחולה, בחלון."

המוכרת הנהנה, כמו אישרה את הבחירה –

"יופי. בשביל הנכדה? גם אני לקחתי אחת בשביל הנכדה הבכורה שלי", בדרך אל הקולבים עוד הספיקה להשחיל, בתך דיבור מהיר,

"בת אחת-עשרה. לומדת פסנתר שנה רביעית בקונסרבטוריון של דוניה וויצמן. ובת כמה שלך?"

נעמי לא ענתה. היא שנאה שעורי פסנתר, ותיעבה את המורה שגופו הדיף ריח מרוכז של משחת שיניים (נעמי חשדה שיש אנשים שמעדיפים לסבן בזה את כל הגוף). היא זכרה אותו מלטף את זקנו ממושכות בשעה שדיבר אליה, אצבע דקה אחת ממוללת שוב ושוב את תנוך אזנו בתנועה שעוררה בנעמי קבס. היא השתדלה לשוב ולהתרכז בדבריה של המוכרת, הלוא רק לפני רגע המוכרת פנתה אליה בשאלה. היא זקוקה לקצה חוט, לא יותר מקצה חוט, אך המאמץ רק בלבל אותה יותר. דבר כזה, מה שרוצה לזכור –  חומק-פורח נפרם ואיננו, ואת הזוטות מפעם דווקא זוכרת, ומה שרוצה לזכור...

התמונות. התמונות חזקות ממנה, אלא שנעמי כלל איננה בטוחה שאלו התמונות הנכונות: פסנתר. לידו מונח הילקוט החום של המורה פסחוב, זה עם האבזם השבור שמעולם לא טרח לתקן. "שלומפר," הפטירה אמא, שמשום מה ייחסה חשיבות מרובה לתקינות אבזמים, "האבזם צריך להיות מתוקן", צקצקה. בכל הזדמנות פשפשה נעמי בילקוט הפרוץ, חיפשה מכתבי אהבה חשאיים (שוודאי הטמינה לו שמה המורה השמנה לכינור, אחרת איפה תטמין), אולם בתיק היו רק חוברות תווים אחדות ותפוח עץ מקולף. נעמי בתוך ילקוט מקולקל מפליגה במחשבותיה הרחק. והיכן הילקוט היום, היכן הם הילקוטים כולם.

גם את עלבונותיה אצרה נעמי היטב, מהו החומר המשמר את טריות העלבונות: פעם ברחה הביתה באמצע השיעור לאחר שאדון פסחוב העיר בקשר לציפורניה הכסוסות, "נעמי רובין, פסנתרנית צריכה לטפח ידיים יפות ולך יש ידיים של חנוונית, במטותא".

שנים לא שמעה את המילה הזאת, "במטותא".

מסתבר שלא רק אנשים מזדקנים, גם מילים.

"איזו מידה את צריכה?"

"אני לא בטוחה. בערך ארבעשרה?"

"כמוך?"

 "כן" אמרה נעמי, לא אמרה, לחשה, וגם הלחש אינו לחש ממש, אלא חצי לחש. תמיד היה לה גוף קטן.

נכדה? צריך לשאול את משה. נעמי תמיד שואלת את משה.

נעמי יצאה מהחנות, מטלטלת שקית אדומה. מדי פעם הציצה פנימה, לוודא שהשמלה עדיין טמונה שם, שלא נעלמה פתאום מעשה תעתוע. בזמן האחרון גם על חפצים אינה סומכת עוד. נאנחה. ההליכה קשה עליה. אין ספק שמשהו השתנה. במקום שקודם היה אויר, עכשיו יש אדמה. התחושות לא תמיד פוגשות את המילים הנכונות, ובכל זאת, מעל למילים, במרווחים, נעמי מרגישה את השממה היטב. יובשו המצמית של העור הצמוק, מעט הבשר שעוד נותר לרפד בו את עצמותיה המזקינות. הגוף שלה מדבריות. בינתיים חיוֹת המלנכוליה הקטנות מתרבות תחת אבנים באין מפריע. בלילות פיהן שותת ארס. בלילות נעמי נעה בחדרים כאשת מסתורין. דורכת על צללים. מפסיקה לנשום בפתאומיות, כדי לשמוע אם מישהו נושם תחתיה, במרווחים, ומשה מפציר, "בואי לישון כבר, נעמי." כאילו שמעשה השינה הוא מעשה של מה בכך, ולא מחרוזת של היטמנויות: ראש טמון בכר, גוף טמון במיטה, מיטה טמונה בחדר, חדר טמון בתוך בית קטן, שורת ברושים מפה ומשם טומנת את הבית, ומעבר לאלה – הכל חשוף.

המוכרת. נכדה. היא חייבת לזכור לשאול את משה אם יש נכדה. כשנעמי שואלת יותר מדי שאלות, משה מוציא מהוויטרינה אלבום תמונות. שניהם מתיישבים על הספה בסלון ומדפדפים. נעמי מחייכת. כשנעמי מחייכת, גומת חן אחת אובדת בתוך הקמטים, אך הגומה השנייה עוד מחזיקה מעמד יפה, מתנדנדת על קצה סהרו של חיוך.

משה מראה לה את התמונות ומצביע,

"זוכרת? כל אלה? זוכרת?"

היא שוב מחייכת, חיוך תאום לחיוך שמצטלם נפלא בחתונה של רונית ודן:  נעמי בשמלת ערב כחולה נוצצת, שיערה מורם ועגיליה נוטפים. "אשתי היפה-פיה", משה מנגן בבאס החגיגי שלו, שחוצה מילים רגילות לשתיים.

חתונות אי אפשר לשכוח. הכל מתועד. ועוד יותר אסור לשכוח את הרגעים האחרים, רגעי הכרעה לא פחות מכריעים, כאלה שבאים בחטף, בלתי קרואים, משמע אף אחד לא הזמין אותם. איש לא עמד וצילם את אבא של נעמי נחנק בעצם הדג. רק בזיכרון של נעמי שמורה התמונה: קודם השתנק, אחר כך הכחיל, כחול חיוורוני שהלך והעמיק, והנה נעמי עומדת על יד הילקוט, והנה הילקוט מוטל על רצפת המטבח, והצבעים המתחלפים של אבא, והצעקות של אמא ויללות האמבולנס העזות.  באלבומים העבים אין לכל זה זכר, וגם הילקוט כבר איננו.

בינתיים מתחיל להיות חם, חם מדי בשביל מחשבות מסובכות. נעמי בדרך הביתה כבר לא עסוקה בעניינים ההיסטוריים שלה, ואפילו לא מהרהרת מה יאמר משה למראה השמלה שקנתה. עניין חדש מטריד אותה. לנעמי יש פיפי. לא פיפי שהגוף יכול לבלוע חזרה בשקט, לא פיפי שמתאפקים עליו עד שמגיעים למקום מהוגן - זה פיפי תובעני, הפיפי שלה, פיפי מפונק, מאד לא מחונך, פיפי ילדותי שדורש "עכשיו! עכשיו!" ולא מרפה. אין דבר שהוא יותר "עכשיו!" מאשר פיפי. נעמי  מצמידה בחוזקה רגליים, מכווצת מה שצריך, מנסה להסיח דעתה במחשבות יבשות, אך שום תרגיל הסחה לא עוזר. נעמי נכנסת לגינה ציבורית, מוכנה לפשרה היגיינית בדמות בית שימוש  מסריח ומטונף. צעדיה קצובים כצעדיו של חייל, ובמקום "שמאל ימין", היא משננת, "נו כבר". רגע לפני שהיא עושה במכנסיים נעמי לוחצת בחוזקה על ידית הדלת, מגלה שהשירותים הציבוריים נעולים בפני הציבור. אין ברירה. היא מאתרת בסמוך שיח גדול של הרדוף נחלים, ממהרת להבלע בירכתיו, צריך לכרוע והכיפוף קשה עליה, וריח השתן שלה ושל אחרים כבר מתערבב במתיקות המרעילה של הפרחים הורודים. נעמי מביטה בעיניים כלות בזרם השתן מרטיב את מכנסיה, ואין בה כוח לעצור, והחרפה גלויה.

עכשיו באמת אין ברירה. נעמי מסירה את מכנסיה ואת תחתוניה, חושפת רגליים שאינן מורגלות כלל וכלל במשבי רוח ישירים. כהרף עין נשלפת השימלה החדשה מהשקית, ונעמי משחילה פנימה ידיים צנומות ואחר כך ראש. השמלה מתאימה בדיוק. היא צוררת את בגדיה הרטובים לתוך השקית האדומה, צריך למהר הביתה, משה ממתין, אולי כבר חתך סלט ירקות, אולי הוא כבר דואג. משום מה ההליכה קשה עליה כעת עוד יותר, בכל צעד האדמה קושרת אותה אליה. גם בימים כתיקונם הייאוש אוכל בגופה כמו עששת, ועכשיו האספלט שוקע תחת נעליה, צעדיה כבדים, וכל תנועה – מאבק אמיתי לשחרור מכבלים.

רגליה? לא, לא רגליה, רגליה קטנות הן, אלו נעליה שכבדות כל כך, גוררות אותה מטה, תהומות ומצולות. כך אי אפשר להתקדם לשום מקום. נעמי מתיישבת על ספסל וחולצת אותן. אולי עכשיו אפשר סוף סוף להתחיל לנשום והיא נושמת לנסיון, מקצות בהונותיה ועד לקודקוד. יופי. עכשיו לקום, נעמי, היא משדלת את עצמה, נעליה מופקרות תחת הספסל בכל כובדן, וגם שקית הקלון.

 ברגליים יחפות, נס,

      היא שוב קלה, קלה ומרקדת,

            קלה כמו אוויר, קלה מן האוויר-

נעמי מפזמת שיר ילדים של מוצרט על נפלאות האביב, ומרחוק, כתם צבעונים מטושטש, ילדות שרות ומקפצות במעגל. הרוח מתגברת לרגע, חוטפת מראשה של נעמי את המטפחת הכחולה, פורעת את שיערה, אך נעמי אינה שמה ליבה לכך, היא רצה קדימה, יחפה, מנופפת בשתי ידיים אל עבר הילדות, "חכו לי! חכו לי!" ולחייה אדומות וחמות.