משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

הכותרת במוסף ספרים הייתה: לא תשכחו את קלריס פרשס ג'ונס

פרשס היא גיבורה של ספר בשם תלחצי!, מאת ספייר, משוררת אמריקאית

(ספייר כמו רחל, כמו זלדה. ללא שם משפחה, היא לעצמה)

וכך נכתב שם:

"הספר "תלחצי!", בתרגומה ההרואי ממש של שרון קרמנר, מציע את השפה ואת הסיפור כאמצעי ריפוי לטראומה. ההכרה - הן הפנימית והן מבחוץ - בטראומה, כך עולה מסיפורה של פרשס, היא שלב חשוב והכרחי בתהליך הריפוי. קודם כל צריך ללמוד לדעת מחדש את מה שכבר יודעים, ואת זה אפשר לעשות באמצעות השפה. ורק עם הידיעה המחודשת הזאת ניתן לנסות ולשקם את החיים שחוו טראומה כל כך איומה. קשה שלא להתפעם מהתעקשותה של פרשס להפוך את פרשת חייה והטראומות של ילדותה למקור של יופי. עם מיומנות הכתיבה המשתפרת שלה היא מגלה את עצמה כמשוררת, ואינה מסתפקת עוד בעצם הסיפור ברצף כרונולוגי כרשימה של אירועים, אלא שואפת ליצור ארגון ספרותי שלו."

*

חשבתי, גם בעקבות סיפורה של פרשס, על מוכרת הגפרורים הקטנה. מזמן לא חשבתי על מוכרת הגפרורים הקטנה:

ליל חורף קשה, אירופאי, בעיר גדולה. אנשים מעטים ברחובות, ממהרים הביתה. ילדה ענייה סובבת ביניהם ובצרורה הדל רק גפרורים, אותם היא מציעה למכירה. הגפרורים שלה, אך למעשה אינם שלה: היא אינה יכולה להשתמש בהם, כי השימוש הופך אותם לנטולי ערך.

גפרור מוצת משמש רק  כאמצעי-עזר להצתת אובייקטים אחרים : כיריים לבישול, גזרי עץ לחימום, או אפילו סיגריה. כל אלה ממלאים צרכים אנושיים בסיסיים למדי, הגפרור רק מתווך בין הצרכן לבין צרכיו האמיתיים.

הגפרור מתכלה במהירות וזמין לשימוש במשך שניות אחדות ולא יותר. השימוש בו קצוב בזמן.

מוכרת הגפרורים הקטנה לא יכולה להשתמש בגפרורים כמתווכים - אין לה בית, כיריים, אח להבעיר. מחוסר ברירה, היא משתמשת בגפרור כבדבר עצמו,  היא מציתה גפרור בתקווה שיחמם אותה מעט. זה כל מה שהיא מסוגלת להשיג, להבה זעירה וזמנית, ובכל זאת - הפתעה-

הגפרור המוצת מספק לה לא רק להבה רגעית, אלא את כל הדברים שלהבה זו מייצגת - חמימות ביתית, מזון, אור. למשך שניות אחדות גבולות הייצוג נפרצים, משמעות הגפרור המוצת מתרחבת באמצעות הפנטזיה. אלה שניות של סיפוק, של אשליית סיפוק, לפני שהאש נעלמת ועימה החזיון. מוכרת הגפרורים הקטנה (נטולת שם, זהותה תלויה בגפרורים, כמותם היא נטולת ערך וזמנית) כילתה את מעט המשאבים שהיו לה, ולכן האפשרות היחידה שבאה בחשבון היא כליון (ואולי זה סוג של עונש, גם).

*

גם מוכרת הגפרורים הקטנה, כמו פרשס, העזה לנסח חלום. שתיהן, באמצעות החלומות, הצליחו לנסח לעצמן מקום אחר, טוב יותר להיות בו.

על פרשס נכתב: "פרשס, נערה שחורה הגרה בהארלם, נאבקת על חייה, ועושה זאת באמצעות המלה הכתובה. הנראטיב שלה מבטא מעל לכל את האמונה בכתיבה ובביטוי האישי כדרך להחזיר לעצמה את האנושיות שנגזלה ממנה בידי אנשים שהפכו אותה לאמצעי, לכלי קיבול לכעסים ולמופרעויות שלהם"

החלומות של שתיהן לא היו ערטילאיים, אלא קונקרטיים, וזה סוד כוחם. החלומות של שתיהן היו טריוויאליים, וגם זה סוד כוחם.

להבדיל מפרשס, שהנציחה את החלומות באמצעות מילים, מילים שגם אנשים אחרים יכולים לקרוא, מילים שאפשר לחזור ולקרוא בכל עת שתחפוץ, החלומות של מוכרת הגפרורים הקטנה היו ויזואליים. רק היא ראתה אותם. מחוסר אפשרות לשמר את חזיונותיה, לנסח אותם החוצה אל העולם, הם נעלמו כלא היו ברגע שבו הגפרור התכלה. נקודת האחיזה שהכינה לעצמה אבדה שוב ושוב.

לכן מוכרת הגפרורים הקטנה הפסידה במאבק ההשרדות.

*

השפה מאפשרת לנו לנסח חזיונות, חלומות, ככל שנחפוץ. השפה גם מאפשרת לנו לשמר את החלומות למעננו או למען אחרים. אני חושבת על שפה עם כללים אחרים, שפה מדומה שבה ניתן להמיר למילים רק את הממשי, רק את הקיים. שפה שלא מותירה מרחב מחיה לחלומות. שפה בה עבד יישאר לעולם עבד, כי אינו יכול להגות את המילה חופש, המילה הזו נעדרת מהלקסיקון שלו.

לפעמים, הבוקר למשל, בעקבות הפוסט של זו ש.. למשל, לרגע אחד הרגשתי שאני חיה בעולם כזה. שיש מילים שאסור לי, פשוט אסור לי, לשייך ללקסיקון שלי. אחר כך הלכתי לקרוא את דליה רביקוביץ': 

*

סינדרלה במטבח / דליה רביקוביץ

השעות הטובות של סינדרלה עברו שם למטה במטבח

הייתה לה חרות הדעת

אם נאמר את זה כך.

היא הידקה את ידיה אל רקותיה

שערותיה היו מכוסות שומן.

היא הפליגה בדעתה למרחקים

בלתי משוערים

בלתי מוסברים

תחושות שידעה בלי לנקוב בשמן.

והיא השפילה את עיניה לסינור

המרובב והמוכתם

וידעה איזה מרחק גדול יש בין הכא להתם

אם בכלל ניתן לשער

ומה שמתחיל כאן ועכשיו

אין לו סיום בזמן

ולא נקודת זמן.

והיא עשתה סביבה עיגול

וסימנה לעצמה סימן

דמיוני כמובן.

וראתה את השתיים ההן יוצאות במיטב בגדיהן

הדורות, מפוארות, נוטפות בשמים

נטויות גרון.

והיא לא ממש רצתה להיות במקומן.

אוצרות אין-סופיים היו לה בדמיון

ממש אין-סופיים

וללא צורה.

הייתה לה פקעת קטנה של חום בגרון

והלמות לב עזה, חולנית.

והיא הייתה מחוץ לכולם

בוכייה, קודחת

מוכנה בכל עת לחדול להתקיים.

הייתה לה נקודת תצפית

נדירה בריחוקה

כאילו ישבה על כוכב מאדים

כוכב המלחמה.

והיא קמצה את אגרופיה ואמרה:

אני יוצאת למלחמה.

ואחר כך נרדמה.