משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

(המשך לזה)

בחמש ושלושים העפתי מבט מלא משטמה אל עבר משטח השיש, שם המתין לי העתיד הנראה לעין בדמות צרור רופס של גבעולי בזיליקום בלאדי. בחמש שלושים ושתיים הנחתי בעדינות את הצרור בקערת פיירקס פרה-הסטורית, זרקתי פנימה גפרור והעליתי את כולו באש - וכך, במו ידיי, מלקתי את כבלי השעבוד הנשי העתיק לעשבי תיבול; למרות מה שחושבים עלינו אנחנו לא באמת תאבות קיצוץ בנטיעות, מה שאנחנו באמת רוצות זה לנכוח בערבי שירה מרתוניים בבתי משוררים מתים. לא היה לי מושג קלוש מה לובשים למרתונים של שירה, הנחתי בביישנות שתחתונים הם פריט חובה. חוץ מזה התלבשתי קז'ואל, כלומר שמלת טאפטה סגולה מרשרשת עם מחשוף שופע נדיבות, ומעליה זרקתי פרוות צובל סטנדרטית.

התעלמתי בבוז ניאו-פמיניסטי מהמבטים על פני איש הבטחון בכניסה לתחנת הרכבת בבנימינה.

בית ראובן, מסתבר, נמצא ברח' ביאליק בתל אביב. בית באוהאוס, כמובן, עם גינה נהדרת בכניסה. רוח אביבית נעימה הפיצה בעצלתיים איגרות ריח קטנות בין הקרואים, דרישת שלום יסמינו-לימונית מהשיחים והעצים הגזומים בקפדנות. עמדתי מס' רגעים ללא תנועה והנחתי לניחוח להיקוות לאיטו בשלוליות הזכרון הפרטיות שלי. ידעתי שזה עומד להיות ערב בלתי נשכח. בינתיים סקרתי את הבית מבחוץ, וכפי שחשדתי מראש, כל כולו זועק, כלומר לוחש, איפוק מהודר. איך אני אוהבת קולוניאליזם גבה תיקרה. תלוש, אבל מקומי לגמרי. כמוני. 

באכסדרה הסתובבו אנשים שלא הכרתי, אוחזים כוסות חדפעמיות מלאות נוזלים שלא זיהיתי.  עטיתי על פניי את החיוך הקטן, המסתורי, עליו התאמנתי פעמים רבות מול הראי בעודי מנסה להחנות ברוורס. מלוא יישותי התערסלה ברוגע השליו של בין ערביים תל-אביבי מדומדם. התמסמסתי לצלילי רביעיית ג'אז שניגנה את התפאורה הווקלית ההולמת. בהתחלה עוד ניסיתי לזהות מי מבין המוני האנשים שחולפים מולי הם משוררים, ואלו מביניהם הם סתם בני תמותה, עד שזיהיתי את ויזלטיר. אי אפשר שלא לזהות את ויזלטיר, נשען על הקיר, חצי מוסתר מאחורי שיח בוהידיניה ורדרד, אוחז בשתי אצבעות סיגריה. התקרבתי אליו בלב הולם, בברכיים רופסות. ברגע האחרון הבחנתי בעוד חמש נשים, פחות או יותר באותה דרגת בשלות כמו שלי, סוגרות אליו טווחים מכיוונים שונים בברכיים פקות לא פחות.

לא. כלומר, לא.

הסיפור האמיתי הרבה יותר יפה. נסעתי לערוך קניות שבועיות כהרגלי בימי חמישי בהם אינני נוסעת לבלות במרתונים תרבותיים של שירה. אתר הקניות המועדף עליי מצוי באחד מחללי הקנייה המגושמים דרומית לחיפה. כשהגעתי היו לא מעט קונים, אבל בסך הכל היה פחות סואן מכפי שהערכתי שיהיה. התקדמתי לאט ונינוח, מרוכזת בסחורה, בודקת פה, ממששת שם [תרגום: שכחתי את הרשימה שהכנתי בבית ונאלצתי לאלתר הכל על המקום]. על יד מדפי התבלינים מבטי נתקל באישה נמוכת קומה, מתולתלת שיבה. הערכתי שהייתה כבת שישים וחמש. למרות שחלף שבוע ימים מאז ההתקלות הקודמת, לא התקשיתי לזהותה : ביד ימין אחזה  מקל הליכה פשוט מעץ, וביד שמאל, ממש כמו בשבוע שעבר, החזיקה כלוב ובתוכו תוכי(!)  מימדי הכלוב: כשבעים ס"מ גובהו וכחמישים ס"מ קוטרו.  נעצתי בה מבט ארוך ולחלוטין לא מנומס, לא יכולתי אחרת. האביזר הכלובי על תכולתו בהחלט יצר רושם של פריט כבד מאד לנשיאה, על אחת כמה וכמה כשמדובר באישה מבוגרת, המתקשה בהליכה. מובן מאליו שלא יכלה להעמיס מצרכים לתוך עגלת קניות, שהרי שתי ידיה היו תפוסות מאד. הפתרון שאילתרה - שקית פלסטיק לבנה שכרכה סביב פרק יד ימין, לתוכה שירבבה את מעט המצרכים שבחרה באופן שהותיר את היד חופשית לשאת את המקל.

כשמציירים את דיאנה, אלת הציד, היא תמיד תופיע עם אשפת חצים על הגב, מוקפת כלבים. כשמציירים את אלת הצדק, היא תאחז בידה מאזניים. אתינה אלת המלחמה חבושה קסדה ואוחזת מגן. מה מסמלים המקל, השקית והתוכי בכלוב? אולי את הזיקנה, על שני מופעיה - הנסיון והחכמה, מול הכשל הגופני. הכלוב מסמל את המוגבלות האנושית.

[מעניין אילו סמלים הייתי נושאת. סמרטוט וספר. גלולת ציאניד ודגל ישראל]

בי נשבעתי (את שומעת?) - אם אני נתקלת בה שוב, אני אוזרת אומץ וניגשת.

[האופן בו נשאה את הכלוב, שערה האפור, הזכירו לי את "המורה לאנגלית", כך כינינו אותה בעיר בה גדלתי. סיפרו שבנה נפל במלחמת יום הכיפורים. יום יום ראינו אותה פוסעת במסלול קבוע, בשעה קבועה פחות או יותר, אוחזת סל פלסטיק מרושת בכל אחת מידיה. סיפרו שהיא נושאת לבית העלמין הצבאי קופסאות מלאות בתבשילים ביתיים. ברגל. יום יום. זוג סלים כבדים. עד היום אני לא יודעת אם באמת  פניה היו מועדות דווקא לשם, ומה בדיוק עשתה עם האוכל, מעל לקיברו של בנה.]