משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

"יום אחד כל זה יהיה שלך, בני", אביו של מוריס מעולם לא הוציא משפט זה מפיו ובכל זאת מוריס עושה כמיטב יכולתו, שוער זערורי של בית מלון. מתוך עיניו מתחנן איזה טוב לב נואש, פעמים הרבה הוא רוצה לומר משהו – ומתאפק. אפילו המנהל, אדון בלחסן, שיודע לשמוט את שפתו התחתונה באופן שהעומד מולו מרגיש בזוי, אפילו אדון בלחסן אמר פעם למוריס, "אנחנו מאמינים בך, מישל", ושלף אותו מעמדת המעליות לעמוד בחזית, בקו הראשון של בית המלון. כבר שנתיים שמוריס ניצב מדי בוקר על משמרתו, במעיל שרד עטור שני טורי כפתורים נוצצים, חולש על ים השיש הלבן שמציף את הכניסה הראשית. מתוך המעיל הוא משיט את הבונז'ור מאדאם שלו, את הבונסואר מסייה, בניע עדין של צוואר, בקידה קטנה של חיילים ותיקים שאין בה מן ההתרפסות, להיפך, מוריס יודע לקוד קידה כשהוא זקוף. זקוף כמו רקדן טנגו. זקוף כמו רקדן טנגו משומן שיער וכהה מבט. התיירים הקבועים אוהבים אותו, במיוחד התיירות, ופקידי הקבלה מצחקקים, "מישל אוהב זקנות." הן טומנות בכיסי מעילו פתקים מבושמים עם מספרי חדרים, והוא עולה אליהן, "תבוא עם המעיל," הן מבקשות ומוריס תמיד נעתר. הוא מוזג יין אדום מבלי לאבד טיפה ומפציר בהן לספר על הזמנים שהיו נערות, והן מספרות, ועל פניהן זוהר מבוייש. נופי יער ואגם וספסל בשדירה ונשיקות חטופות בשפה אחרת, לה כללים אחרים של אחיזת לשון ושיניים, ומוריס חוזר אחריהן על העיצורים, כמהופנט: וונדלפארק וכיכר דאם, סטפנפלאץ וקאנטשטראסה.

באיזו שקדנות אני מרפדת למוריס את קרקע המציאות, הכתיבה כופה עליי אינטימיות בלתי נסבלת עם זרים.  זה סחר חליפין קבוע: הסומק של מוריס והבושה שאוחזת בי בכל פעם שאני באה לתבוע לעצמי את הבשר שלך. והזוהר. מאיפה בדיוק יפרוץ טוב הלב הנואש.