משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

במשחקי 'בחן את עצמך' הזכורים מגיליונות עתיקים של 'מעריב לנוער', התעמת המתבגר המצוי עם דילמות קיומיות ונאלץ לבחור ביניהן, תוך כרסום עצבני של זנב עפרון. כל אלטרנטיבה מבין המוצעות הייתה בעלת השלכות חמורות על אופיו, הרגליו ודימויו העצמי.

 "האם אתה ביישן?"

 "האם אתה מקובל בחברה?"

 "האם אתה שומר על הגיינה?"

באמצעות אנליזה מדוייקת, נאספו התכונות אחת לאחת והומרו לנקודות, ובסופן - גזר דין.

אז תחשבו טוב טוב לפני שאתם עונים - מיכל רובנר או ליאון אנגלסברג?

נכון, לא כוחות. שתי התערוכות זו בצד זו מוצגות נכון לעכשיו במוזיאון תל אביב לאמנות. כמו משחק כדורגל בין הפועל ג'לגוליה עילית פרדס חנה עילית (עריכה. על פי הצעת שבח מרמת דניה) לבין מכבי חיפה, באחד השלבים הראשונים של גביע המדינה. ברזומה הדשן שלה מוזכרים הביאנלה בוונציה, מוזיאון בפריז וגלריה ניו יורקית. ברדיו הצהיר קול אלמוני בוטח: "אם לצפות בתערוכה אחת בלבד השנה - תדאגו לראות את 'שדות' של מיכל רובנר במוזיאון תל אביב". לעומתה, בתכתובת היחצ"נית הכמעט מתנצלת שמלווה את התערוכה הרטרוספקטיבית שלו, מוזכר אמן שלא זכה בחייו להכרה מוזיאלית.

האמת היא שהלכנו בגלל רובנר, אבל נשארנו בגלל אנגלסברג.

אני מנסה להבין למה. אולי בגלל העניין ההוא, החמקמק, שיש המכנים 'רוח האדם'.

ביצירות המלוטשות של רובנר, מצטופפים אנשים משוכפלים לאלפים, מוקטנים לכדי גודל של חרק. רובנר נטלה מהם את הזהות העצמית, וגייסה אותם לתוך היצירות שלה, חלקן בעלות מימדים גדולים מאד, שמגמדים עוד יותר את הדמויות המגומדות מלכתחילה. הצבעים - אדום, לבן, שחור. הנה זה יוצא לי - פשיסטי. הרגשתי כחומר (מעובד מדי) ביד היוצרת, ממש כמו הדמויות שלה. המשוכפלים מתרוצצים על גבי מדיות שונות, תנועתם מונוטונית, חסרת פשר. הטכנולוגיה אחראית לאפקט ה-וואו. בחלק מהעבודות  העמדת הדמויות מזכירה כתב יתדות, בחלק אחר הדמויות נראות כמו כרומוזומים במהלך שכפול, כלומר הדמויות המשוכפלות מלכתחילה משכפלות את עצמן בתוך צלחת פטרי.

חלק מחלל התערוכה מוקצה לטובת חללים נפרדים וחשוכים - בחדר אחד הדמויות המשוכפלות מוקרנות בו זמנית על גבי כל הקירות, והישיבה בחדר החשוך בחיק המוסיקה הקסומה משרה שלוה מדיטטיבית, בעוד שבחדר אחר רובנר  משחקת באש, וקווי המתאר של להבות נפט קזחסטניות מוקרנים על מסך גדול ומלווים במוסיקה תעשייתית מטרידה, דיסהרמונית, ליצירת אפקט של תעוקה. אש, כתב יתדות - מיתוסים עתיקים, ערש התרבות, מגולמים באמצעות טכנולוגיות חדישות. הרעיונות כל כך טובים, שזה כמעט קופירייטינג ולא אמנות. מצד אחד, ההגשה מאד מכובדת, מצד שני גימיק, נטול נשמה. אנשים סדרתיים, מטושטשים, מתעוותים על הבד עד שהם מתפוגגים. נו.

במקום שרובנר מטשטשת, אנגלסברג מחדד, מחדד עד כדי דקירה.

טירוף משכנע של יחיד מול בד ציור גדול, מציג מאבק אמיתי, אחד על אחד, בעיניים. המאבק הזה עתיק לא פחות מכתב יתדות, והוא נטול קווי מתאר משולהבים של להבות קזחסטניות.

אדם לבוש חקי, חבוש כובע טמבל, מחבק שיח סברס קטן, או מביט חסר אונים בסברסים קטנים שהגוף שלו מגדל.

בציורים אחרים הוא מצייר באובססיביות אנדרטאות שואה, בתי קברות. אין כמעט נשים בציורים שלו, יש נוכחות מסוגפת של אדם אחד, לרוב בחדר אחד.

לפעמים הוא נפקח אל הנוף, יש לו גוונים ורודים נהדרים שהופכים את ציורי הנוף הירושלמיים שלו למטפיזיים לגמרי.

הטכנולוגיה מקווצ'צ'ת את רוח האדם, מקטינה אותו לכדי נמלה, והוא מחזיר מלחמה ומצייר.

כן, ללכת למוזיאון תל אביב, כדי להתענג על האקספרסיביות הרגישה של אנגלסברג.