משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

אורנה פורת עושה לאה גולדברג בקאמרי

אולם קטן, במה פיצפונת, נגיעות קלות של תפאורה: שלוש מזוודות מרופטות, דלפק קטן עם ספרים, צילום ממוסגר של לאה גולדברג, נרות לבנים.

אורנה פורת עולה על הבמה, בחולצה לבנה ארוכה, מכנסיים שחורים ושיער אפור אסוף בפקעת. היא מישירה מבט ארוך אל הקהל,

ואומרת:

         הרבה אנשים

                    אהבו אותי מעט.

ומחווה באצבעותיה את ה"מעט" הזה. מהרגע ההוא, ועד לסערת התשואות שליוותה את ההשתחוויות האחרונות - הייתי שלה, ולא רציתי שיגמר, ובכיתי בלי סוף. זה היה בלתי נסבל, זה היה נפלא. אני לא מצליחה להבין איך סבלו של האחד מזדקק לכדי כל כך הרבה יופי.

אשה זקופה, אורנה פורת. בתחילת המופע התכופפה לריצפה והדליקה נר לבן, נר זכרון למשוררת שנפטרה ערירית, כי במקום שבו שרים משיריה, נרה מוסיף להאיר. טקס הדלקת נרות הוא טקס התקדשות נשי, מעבר סמלי מהיומיומי אל הרוחני. מרגע הדלקת הנר, ארע נס- אורנה הפכה ללאה. זה היה מבלבל מאד. פעמים רבות שבתי והעברתי מבט מהצילום של לאה המתה אל המבע החי כל כך של אורנה. ההזדהות המוחלטת של האשה-שחקנית עם הטקסטים של האשה-משוררת, העיניים הנוצצות.

"מי שידעני יזכור:

היא חמדה את חיי-האדמה

את שפע החושך, את מעט האור.

אהבה קרן-ירח משתברת בזגוגית-חלון

ואת ריח נצני התירזה טרם אביב,

ושיחת רעים באבק אולם הקפה,

עת מתוך חלומות-ידידות התרפק ניב אל ניב.

ואת הבדידות הגדולה בערים זרות ושנואות

ובני אדם רבים שאהבוה רק מעט,

מהם הלכו בודדים ושכחו את שמה,

מהם רצו לאהבה ולא ידעו כיצד...

היא הייתה נוגה ואת שמחת-החיים הגדולה

כאבה כל הימים"...

מי שיזכרני ידע:

היא היתה בודדה

וכמו כל אדם רקומה מחושך ואור

ואין כמעט מה לזכור"

אורנה פורת קוראת שירים, את חלקם היא שרה בפרשנות קברטית, ומספרת זכרונות, ונזכרת בסיפורים, ורוקדת, ומשתטה, ומתלוננת, ומהרהרת. הנשיות שלה לרוב נוקשה, ולעיתים (בעיקר בזכרונות ילדות) מרוככת. כחוט השני מוביל את המופע הצורך הנואש, העיקש, הפאתטי, להיות נאהבת. פעמים זה נוגע ללב ופעמים צורב את הלב ופעם פעמיים אפילו מצלק את הלב, וגם מרגיז, כן. מרגיז. הצורך להיות נאהבת, זה בור בלי תחתית. שנפער ונפער ונפער. תחתיה-תחתיי. ובמה להיאחז? אפשר להיאחז במילים. המילים שלה פוצעות, והתמסרתי באהבה לפציעתן.

השירים של לאה גולדברג חשופים, ואולי טמון איום בחשיפה היתירה הזו, כי איך אפשר לאהוב אדם נזקק כל כך, התובענות שלה מבהילה. כבר למדתי שהרבה יותר קל לאהוב אדם חזק מאדם נזקק. תארו לכם אתכל הנזקקות הזו ארוזה כהוגן במעטפת אינטלקטואלית בלתי עבירה, ועל כל אלה עוד מכסה עשן סיגריות סמיך.

בזהירות עכשיו: האם גם אני, ככה? הצמאון הזה. גם אני?

והשאר? גם ככה?

את ההצגה ביימה בתה של אורנה פורת, מיטל פורת. היו לא מעט רגעים של דמע גם על הבמה, אורנה פורת ניגבה את דמעותיה, או לא ניגבה, והמשיכה. אני מניחה שהעבודה על ההצגה לא הייתה פשוטה לשתיהן. יחסי אם-בתה יחידתה על רקע יחסי האם-בת הסימביוטיים של לאה גולדברג עם אמה, שהייתה האדם הכי קרוב אליה. שירת הבדידות שלה תופסת נתח נכבד משיריה:

יש רבות כמוני: בודדות ונוגות,

האחת כותבת שירים, השניה מוכרת בשרה,

השלישית מרפאה רֵאָתָה בדָווֹס,

וכולנו שותות בצמא את הכוס המרה.

וכולנו יודעות:

   בקרני בוקר-סתו הנובלות

יש חלום-נשיקה מתאדה ועולה...לא אלינו.

וכולנו פותרות

   חום-עולם בעיני אמהות,

   ותינוק אין איתנו.

וכולנו פוגשות בפתחי חדרים עזובים

שממון אפל וקר.

ואחת היא -

                להפקיר בשר או רוח,

או לגווע אט בבתי-מרפא בדווס -

כה גדולה הכוס

וכה רב המשקה הדלוח,

ומאהבת החיים ובדידותם אין מנוס.

עד כמה אהבה את בדידותה, עד כמה הפרתה אותה בדידותה, עד כמה התמסרה גולדברג לבדידות והזינה אותה באופן מודע או לא מודע, מתוך הבנה שמשם נובעת שירתה? האם האושר הוא אופציה ריאלית לכותבת כמו גולדברג?

אורנה פורת, בוירטואוזיות מדהימה, מגלמת נשים רבות -

היא ילדה בת שמונה שמבקרת את אביה האסור בכלא בהאשמת שווא, צופה בו הולך וכלה, היא משוררת דעתנית ומושחזת הכותבת מכתבים קטנוניים לשלונסקי בלשון ציניקנית, היא אישה צעירה הלומדת באוניברסיטה בגרמניה שעל סף מלחמה, וחוזה באימה רבה בספרים הבוערים בכיכר. היא אוהבת ועורגת ומתרפקת ומתאכזבת, ומתיישבת על הריצפה בגמלוניות של דודה קשישה עם מבט ילדותי בעיניים ("מה קרה לדודה לאה", היא קופצת, "התחפשה היא לצפרדע")

את שיר המריונטה היא ביצעה בקול משועשע, בהבעה צינית להחריד, מרירה אפילו:

"בתלבושת קצת בנאלית,

על מרפסת קרנבלית,

שפנס שכח עליה

להשגיח באורו

נפגשו בהסח דעת:

הוא דובר, והיא שומעת,

היא פְּיֶרֶטָה - הוא פיירו.

ואולי היא לא פיירטה

ואולי, אולי פשוט,

היא בובה, מריונטה,

שמושכים אותה בחוט."

וכמובן שנוקשות תופסת אותה פתאום, והיא נעה בתנועות חדות של מריונטה.

זה ערב מדהים באמת, לא כדאי להפסיד. המופע הקרוב מתקיים בתיאטרון חולון, ואחריו - בקפה הקאמרי.

פרטים כאן. ואל תשכחו לקחת הרבה טישו.