משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

מה אני יודעת על דובים?

שום דבר.

כשהייתי ילדה, בקשתי מסבתא שתספר את הסיפור על הדוב.

"היה לו תוף קטן, ומצילתיים"

"לדוב?"

"לא, לערבי. לערבי שהרקיד את הדוב."

הערבי של הדוב נהג להגיע עד לפאתי השכונה החדשה של היהודים, כשהדוב קשור למתניו בחבל עבה. שניהם הופיעו כך פתאום, צעדם אחיד, שמש אביב מתונה בגבם. עצרו בשולי מגרש הכורכר הגדול, על יד ערמות פסולת הבניין, מקפידים שלא לעבור את הקו הראשון של הבתים. שם, חולקים פיתות ושסק,  סעדו את סעודת הבוקר בצוותא. הערבי קינח בסיגריה שגילגל לבד. הדב ישב לידו, רגליו פשוטות לפנים, וניסה לצוד זבובים. שניהם המתינו בניחותא לרגע בו יתגלו על ידי אחד הילדים.

תוך דקות נאספו סביבם ילדי השכונה בהמולה גדולה ושוקקת. אליהם נוספו מספר מבוגרים שזמנם בידם, והס מלהזכיר את המילה בטלנים, כי הם באו להשגיח, שחס וחלילה לא יקרה אסון. כולם הביטו ממרחק בטוח, חוץ מצביקה רוזנשטיין, שאמא שלו אף פעם לא הרשתה. הערבי חבש תרבוש אדום ולבש שרוואל לבן ומלוכלך. פלג גופו העליון היה לרוב עירום - רק לעיתים נדירות התכסה באפודת פסים מבד גס, וגם אז זרועותיו הכהות נצצו בשמש.

 הערבי תופף, או היכה במצילתיים, והדוב נעמד על שתי רגליו, שפל רוח וכנוע. פלג גופו העליון מוטה מעט קדימה, כתפיו נושאות את ראשו ללא  עזרת צוואר. שחור מאד הוא היה. הדוב בהה ניכחו בעיניו הצהובות, הריקות, ורקד לאיטו, כמו טרם נעור לחלוטין מתרדמת החורף. לא נמצא דבר משעשע בריקוד הזה, שהיה כבד ואיטי ונטול חן, ומעט מאיים אפילו, ונראה שעלה לדוב במאמצים גדולים. לפעמים הגביר המרקיד את קצב התיפוף, ודירבן את הדוב בקריאות "יאללה יאללה", אך הדוב לא נעתר, והמשיך בריקודו הנוקשה, המעיק. לעיתים חשד המרקיד שהדוב מתרשל בכוונה, והצליף בגבו אחת או שתיים. הדוב לא הסתובב ולא נהם, גם לא הרים ידיו כמתגונן, רק המשיך בתנועתו המוכנית, זקוף מתמיד. פניו של הערבי, כמו פניו של הדוב, כוונו להבעה קבועה אחת של שעמום אטום. לא שמענו אותו הוגה מילים אחרות מלבד "יאללה". אפילו לא "שוקראן." הוא לא ניסה להתחבב על קהלו בחיוך או בקריצה. משתם הריקוד, אסף אחת לאחת את המטבעות שנזרקו אליו, ושניהם הסתלקו מהשכונה באותו צעד לאה בו הגיעו.

"איך קראו לו?"

"לא זוכרת. אני חושבת שלא ידענו את שמו. היו שקראו לו "יאללה", או סתם "הערבי של הדוב"."

סבתא זוכרת בעיקר את השפם, שפם גדול וגדוש. אמנם אז, בימים ההם, לכל הערבים היה שפם, וגם לא מעט בריטים ויהודים הקפידו לשפם כדבעי את שפתם העליונה - ובכל זאת, השפם של הערבי עם הדוב היה השפם הכי גדול שראתה, שפם שפרץ את גבול הלחיים והסתלסל הרבה מעבר להם. כשסיפרה, נהגה להדגים לי, מרחיבה באצבעותיה: "ככה."

מה אני יודעת.  

קלטת הפסטיגל ממיתה את הזמן המתת חסד בפעם המי יודע כמה בפולווליום מתקתק סינתטי, תיכף, תיכף השקט יתרגש עליי. אני אומרת לאפרת, "תתנהגו יפה אצל אבא, אה. אל תעשו בושות", ומברישה לה את השיער בתנועות נחרצות, לסלק ממנו את כל הקשרים וההסתבכויות. אפרת מצמידה שתי ידיים קטנות וממאנות לצידי הראש, הפה מתקמר ונפתח, דמעות מתערבבות ברוק, עליונים בתחתונים. אני כמעט צועקת שתפסיק ליילל ותתחיל להתנהג כמו בוגרת, אבל אין זמן, אין זמן, במאמץ אני מסלקת את הידיים המפריעות הצידה, כורכת סביבן יד גדולה, ומהדקת. היד האחרת ממשיכה להבריש עוד, ואני ממלמלת בחצי פה, "אל תבכי."

אפרת דומה לו כל כך, עם הילת הבלונד הטהור והרך הזה. למזלה היא פטורה מעונשו של שיער הליפה הכהה והדחוס שלי, שבכל סירוק יסודי חילץ ממני צרחות תופת, ואמא הפצירה ואיימה חליפות, עד לרגע השבירה, בו ספקה כפיים בייאוש מאוס, זרקה את המסרק ארצה והכריזה שזהו זה, היא הולכת להביא סכין גילוח ותעשה לי קרחת והיא כבר תראה לי מה זה לצרוח ככה בקולי קולות, ומה אשמים השכנים- ואני, התכופפתי כנועה אל המסרק, והושטתי לה אותו בדממה שפלת רוח -

תשוקת השקט שלי נרקוטית לחלוטין, ואני מברישה יותר מהר ויותר חזק, לגמור עם זה כבר. הוא צריך להגיע בכל רגע עכשיו, ואני עוד חייבת להספיק לקלוע צמות לאפרת ולהתלבש יפה בעצמי, שלא יחשוב שנהייתי שבר כלי מסמורטט מאז שעזב. להיפך. חום אימים היום, שמבעבע לאיטו פנימה דרך כל הפתחים האפשריים, ואני דביקה ומדיפה ריח זיעה וזקוקה למקלחת. הילה מזדעקת מהמטבח, "אמא! לשתות!" בדיוק כשאני מסיימת עם אפרת  ושולחת אותה לשטוף פנים. אני רצה להכין לשתיהן ויטמינצ'יק פטל קר.  הילה מתעקשת על הכוס החדשה, זאת עם הציור. בדרך אני גונבת שלוק מהקפה שהתקרר על השיש, בכלל שכחתי ממנו.  בתנועה אחת אני מוזגת לשתיהן מיץ פטל, עוד שלוק מהיר מהקפה הפושר, בזווית העין אני צופה, חסרת אונים,  בפלג מיץ האכזב שניגר מהסנטר אל השימלה החדשה, טיפה ועוד טיפה ועוד טיפה, כתם על פני התכלת, קטסטרופ'לה תורנית. המבט של הילה מתמלא יגון ופניה מתארכים עד לריצפה. אני מחבקת ביעף, קצה חיבוק חסכוני. אין זמן.

אבא שלהן מתקשר מהנייד ואומר שמצידו אני יכולה לשלוח למטה את הבנות, הוא מחכה בכניסה. אני מנקה את הדביק מהשימלה של הילה ומורחת על השפתיים שלי קצת אודם, לפחות זה, לפחות משהו. התיק ממתין ליד הדלת, מתוכו מבצבץ קצה פיז'מת הברווזים של אפרת. אנחנו יוצאות אל חדר המדרגות.

הן מתקרבות אליו בהיסוס, ואני משגיחה מרחוק. הוא גורף אותן אליו אחת אחת וצוחק ומנשק, והן נבלעות לי במושב האחורי המרווח של המשפחתית. הוא צועק שיחזיר אותן מחר בין שש לשבע, ונוסע משם, אפוף ענני שמפו טרי ושיהוקי מיץ פטל. רחבת החניה נטושה, רק גולדשטיין מוליך את כלבו.  הוא לבוש גופיה לבנה צמודת-כרס ומכנסי זלמן קצרים, ואני קוברת את העיניים באצבעות הלבנבנות שמציצות מהכפכפים.  גולדשטיין עומד ומסתכל עליי, המבט שלו חודרני ולא נעים. הוא מעביר את גב כף ידו על המצח וגורף את הזיעה ועיניו ממשיכות לחפור בי, אני ממלמלת שלום קטן ונעלמת בחדר המדרגות. הרוח מכה את הכבסים מכות יבשות.

"פעם היינו קוטפים כלניות בשביל הקרן הקיימת."

"אבל סבתא, למה הקרן הקיימת צריכה כלניות?"

"לא צריכה. מכרנו זרי כלניות לכבוד שבת, ואת הכסף שהרווחנו שלשלנו בגאווה לתוך הקופסה הכחולה."

שלשלנו בגאווה, היא אמרה, וחשבתי על הסבתא האחרת שלי, השותקת, שמדברת אתי רק עברית קטנה, מקולקלת.

בימי שישי, כך סיפרה סבתא, מייד עם תום הלימודים, טיפסה עם חברותיה על הר הכרמל, מעל מערת אליהו, לקטוף פרחים. פעם אחת שמעה נהמות עמומות, אך אף אחת מחברותיה לא הסכימה להצטרף ולבחון מקרוב במה מדובר. "ומה תעשי אם תגלי שאלה הטרוריסטים של שטרן?" שאלה פנינה, חברתה הטובה. "הם ייאלצו להרוג אותך או לכרות את לשונך." סבתא, גאה מכדי להודות שהיא חוששת, התקדמה לבדה אל עבר הקולות המתעתעים, אולי בכל זאת מישהו נפצע וזקוק לעזרה, ורק היא תציל  וכולם ישבחו את התושייה שלה. מי יודע, אולי סוף סוף תמצא איש קשר ל"ארגון", שיעריך את אומץ ליבה ויגייס אותה לשורה.

הנהמות התחזקו. על יד צריף ישן ונטוש, שכל חלונותיו שבורים ודלת מתנדנדת בפתחו כשן חלב, זיהתה להפתעתה את הערבי ההוא, כורע על עקביו. הוא היה עירום, ועל חזהו הרחב התבלטו שתי פטמות סגולות ובשרניות. הדוב, חבל משתלשל מצווארו, עמד גבוה מעליו וצחק צחוק גרוני משונה. היא לא הספיקה להימלט, הערבי זינק ותפס לה בשיער ובחן אותה מקרוב. הנשימה שלו עליה היתה בלתי נסבלת, ואצבעותיו שחורות ומטונפות. אחיזתו התהדקה, ועיניו נהיו קטנות ומלוכלכות כשהביט בה, וככל שהביט השחירו האישונים. עיניו הזכירו לה את חרכי הירי בחורבה הצלבנית שעל הגבעה. הערבי הניף את המקל הדק שבאמצעותו הרקיד את הדוב, והצליף באחוריים של סבתא, אחת חזקה, והיא - נשכה שפתיים לא לבכות - מה פתאום שערבי יראה אותה בוכה – 

"ולא פחדת סבתא?"

"פחדתי, בוודאי. מתתי מפחד. את לא היית פוחדת, במקומי?"

"כן"

"אבל אז פרצה מלחמת השחרור, ויותר לא ראינו את הערבי."

"ואת הדוב?"

"גם."

החום בן לוויה נאמן, לא מרפה ונצמד אליי גם בחזרה. על יד הדלת של גברת גולדשטיין פקק תנועה של ריחות:  כבדים ובצלים לכבד קצוץ של שבת. ריח הטיגון שוקע ונבלע בתוך ענן הסרחון המוצק, שכלוא כבר מספר ימים בחלל חדר המדרגות. דומה שמאז נכנס הדייר החדש לגור בדירה שמעליי, עוצמת הסרחון מתגברת. אני כולאת את נשימתי, לא נותנת לצחנת השומן המעופש, אולי בשר על סף רקבון, לחדור לתוכי. צריך לזכור לדבר עם הוועד, שיבדקו מה זה הדבר הזה. אולי הוא צייד חובב? צד חיות קטנות ופושט את פרוותן בסכין מחודדת, מייבש את בשרן בחדר האמבטיה, כשהן תלויות על קרס שנועד במקור להחזיק מגבות. רק כשאני נכנסת הביתה אני מרשה לעצמי סוף סוף לנשום. ניגשת עייפה אל המכשיר שעדיין זועק בפסטיגלית ומכבה אותו. השקט המוחלט שמשתרר מפתיע אותי כמו מכה פתאומית בעורף, שנת צהריים עמוקה נשמעת כרעיון לא רע. אני נועלת את דלת הכניסה פעמיים, מושכת את הוילונות בחדר השינה, ונכנסת למיטה לבושה בתחתונים בלבד. השקט הגדול מכריע אותי ואני לא מצליחה להירדם, עד שאני מדמיינת את נחומי שוכב עלידי, התנועות השקטות של הכתף שלו,  תפזורת הנמשים על גבו. אני נצמדת אליו מאחור כמו קואלה קטנה לגזע מתקלף של אקליפטוס ונרדמת מייד.

**

חמוץ בפה, ובחוץ כבר חושך כשאני מתעוררת נים לא נים אל שאריות החלום החוזר שלי. התמונות חדות כל כך, עד שאפשר להיפצע מהן ממש: אני נוהגת במכונית, ועוצרת מול מחסום רכבת שכבר ירד, וממתינה בסבלנות עד שכל הקרונות יעברו, וכשהמסילה סוף סוף מתפנה מתגלה כביש מהעבר השני, קטן וללא מוצא, את קצהו חוסם טור צפוף של מזרונים עבים, שצבעם אדום. אני מועכת את דוושת הגז ונכנסת בהם בכל הכוח.

ריח. עכשיו אני מריחה את הריח. ריח זר ומכביד שדולף פנימה דרך הנקבוביות של הקירות.

ומתקרב אליי, וחונק את הדירה, ומתקרב אליי.

האוויר מורעל, אני לא יכולה לזוז, כאילו חוטים חזקים של ריח קושרים אותי למיטה ולא מאפשרים לי לזוז. חולשת האיברים מוחלטת, רק הלב משתלח במהירות מופרזת. פתאום אני יודעת שהוא היה כאן, כשישנתי, בבהירות איומה אני יודעת. פתח את הדלת בקלות ונכנס לדירה, ועמד כאן, והסתכל, והלך לשם, והסתכל, ונשם ונשף, ואחר כך נכנס לחדר של הבנות, ונגע בצעצועים של אפרת והילה, ופישפש להן במגירות, ואולי אפילו חדר לתוך המיטות שלהן, להרגיש מקרוב את הרכות המזמינה של הסדינים המצויירים ולהטיל את ראשו הגדול בתנועה אחת לתוך הריח המתוק, הממכר - ואולי הוא עדיין שם עכשיו - ומה עושים. איזה מזל שהן לא בבית. ומה אני עושה. 

לנשום, לנשום עמוק. בשום אופן לא להדליק אור, להשתמש באור שאול, שהרי אורות הבתים האחרים ניתנים בשפע כאילו נבעו מהבית הזה עצמו. אני זוחלת על הרצפה וצמוד לקיר, לאורך המסדרון עד לחדר של הבנות. אני יודעת טוב מאד שדוב משוטט בתוך דירה בבית משותף זה לא נורמלי, אבל לא יתכן שבכל רגע ורגע, ברחבי העולם כולו, נשמרים באדיקות מאה אחוזים של נורמליות. זה לא הגיוני סטטיסטית. אני מריחה את הדוב, מקצה אצבעות הרגליים שלו עד  לקצה האזניים, ולכל חלק בגוף יש צחנה קצת אחרת, שנאספת לתוך טבעות ההבל הקדחתני שפולט גופו החם, המכוסה פרווה צפופה מאד, כמו איתות, הגוף שלו מאותת לי, כופה ריחותיו,  עיניים אטומות צהובות קרות תנועה של קוים אדומים רשת אדומה על האישון - זום אין- זום אאוט- לנשום, לנשום.

הדוב לא שם. מהר, להחביא את הצעצועים. אני אוספת את הבובות ואת הטושים ואת הקוביות ודוחפת עמוק לארון. מריח של ילדות קטנות גם דובים משתגעים. מסתממים. אני שוקלת אם להתקשר לנחומי, לבקש שיגיע בדחיפות. הוא בטח אצל אמא שלו עכשיו, עם הבנות, יושבים סביב שולחן ערוך על פי כל כללי הפרוטוקול הרוזנבלטי ואוכלים ארוחת ליל שבת שלוש מנות פלוס קומפוט לקינוח. ואם אתקשר, יגיע? בכל זאת היינו נשואים עשר שנים. עשר שנים היינו משפחתיים לעילא ועכשיו בבת אחת כבר לא? שוב אני נתקפת בכאבי פאנטום המשפחה. גט כריתות, היה ואיננו עוד. מה גם שדוב הוא נושא שיחה מקובל בין ילדים, אלא שמבוגרים כמעט ולא עסוקים בזה. ומה אעשה אם יחזור. וידעתי שיחזור.