משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

1. קופסאות שימורים. 

משום מקום קופץ הזכרון הזה - שבוע הספר 1999, ואני כבר שכחתי מזמן. ללא התראה מופעלים הנוירונים האחראים על הערב ההוא, והזכרון נשלף החוצה טרי מאין כמוהו, כאילו מעולם לא עזב לכתובת נשייה-לא-ידועה.

אני מבקשת ללכוד אותו במהירות על מנת שלא יחמוק ממני שוב, באמצעות המלכודת היחידה שאני מכירה - כתיבה. לכתוב לא רק על מנת לפרק, ללעוס, לעבד - להבין - אלא גם על מנת לשמר. הזכרונות ממתינים בקצות האצבעות והכתיבה חזקה מכל וריאציה על פורמלין שמציעים ציידים-מפחלצים מנוסים. הנה, כבר אותיות כהות ממסמרות את הזכרון למקומו, שלא יזוז. אבל קודם כדאי להגדיר את

2. כללי המשחק.

בכתיבת סיפור בדיוני אני נכנעת כניעה מוחלטת לגחמות העלילה. אין כללים מחייבים כשעובדים לפי הרגש (האמנם?) והחופש המוחלט מקל על המלאכה.

כשאני כותבת זכרון, אני אסירה של הרגע ההוא. הכל ישנו ועושה שריר וקיים. הכותב צריך להצמד לעובדות ולארגן את הרצף, אלא שהתמונות עולות זו על גבי זו, ומתמרדות כנגד תרגילי הסדר שהמחשבה מנסה לכפות עליהן. למשל, היכן להציב את נקודת ההתחלה? העבר בוטש בעקביו בחוסר סבלנות, מציץ מעבר לכתף. עוד רגע ולא יתאפק, יתפרץ אל הדף במלוא צבעיו וקולותיו וריחותיו. אבל קודם

3. להתעכב על רגע התחייה.

אותו רגע פרנקנשטייני במהותו, כשניצוץ חשמלי כחול תוקף חומר דומם, והעיניים הצופות בתהליך, במין השתוממות ילדותית מעט מבוהלת, מתרכזות בהבלח הברק. הפירוטכניקה של ההתפרקות האנרגתית היא רק תעלול הסחה - מבט מנוסה וערמומי יותר יחפש דווקא את הרעד הקל, עד כדי עפעוף, לכל היותר - מצמוץ. שם מתרחשת התחייה, בהרף העין שבין אין-מצמוץ ליש-מצמוץ.    איך לתאר תחייה? האם להתחיל במקום המת, הצפוד? או בעפעוף הראשון, ובפליאה הגדולה - תחייה. נס.

מוטב לצייר קודם את הרקע, אין תחייה בחלל ריק מ

4. עובדות.

1999 - אהוד ברק מנצח בבחירות, הנסיך עבדאללה מוכתר למלך. קלינטון מזוכה, דרעי מורשע, העולם מאבד את מאיר אריאל ואת חנוך לוין. פיגועים ברוסיה, רעידת אדמה אימתנית בטורקיה, כדור הארץ כולו סופר לאחור לקראת גוג ומגוג, וחרב באג אלפיים מתהפכת מעל לראשים. ב 1999 אני אם צעירה ומותשת לארבעה ילדים, הגדול מביניהם בן שש והקטן תינוק בן שנה.  מאחורַי שנים אינטנסיביות של חיתולים וחיסונים וחדרי המתנה של רופאים ועיקור מוצצים ובקבוקים ומזון מרוסק ובעיקר חוסר שינה כרוני. והמון הריון. אם  לארבעה ילדים קטנים משמע, צורת קיום שמזכירה מושבה של חיידקים על צלחת פטרי - רירי, דביק, צפוף, ולפעמים אין מספיק חמצן לכולם. שכחתי איפה הם מתחילים ואיפה אני נגמרת, בקיצור - יופי של חומר גלם לתחייה, אבל קודם כדאי להיפטר מ

5. פרוצדורות.

ב1999 עיריית חיפה מחליטה לערוך את שבוע הספר העברי במושבה הגרמנית המתחדשת - שימו לב, משלמי ארנונה יקרים יקרים, המושבה הגרמנית נפתחה לקהל הרחב - לא עוד רחוב זנוח של מוסכים, עם דוכן קבאב מיתולוגי תקוע כקוץ בקצה זנבו, הו לא, לא עוד פעולות הצלה נועזות, רבות דמיון, של העין המחלצת מבעד לתריסי פלסטיק פשוטים את הארכיטקטורה הטמפלרית המרהיבה - המושבה הגרמנית המתחדשת עברה בהצלחה תהליך שיקום יסודי.  מה נדרש על מנת להחיות רחוב? נדרש קצת יותר מניצוץ חשמלי פוטוגני כדי להחיות רובע שלם, וראש העיר לא חסך מאמצים וזה בדיוק המקום להודות לו וכו' וכו'. במאמץ עירוני מרוכז פונו מהאזור כל העסקים הזעירים, בתי הטמפלרים בני הקומותיים שוחזרו במדוקדק, כספי נדבנים הושקעו בתבונה במדרכות ובפנסי תאורה, בגינון ובככרות, במזרקות ובריצופים. אולי גם לזה התכוון אלתרמן כשהתפייט, גם למראה נושן יש רגע של הולדת.

בית הספר הטמפלרי (צילום: גלי ניר, מתוך ynet)

6.

יצתה בת-קול פנימית וציוותה

ואני בצייתנות נקפצתי מתוך הצִדְפָּה

כבר לא נרצעת

עדיין לא צְעוּנָה

דבר אינו צפוי כשהרשות לא נתונה

דרקונים צללו, עכורים נצטללו

אם-הדרך צלחה

ועל המדרכות נדרכתי -

בציפייה עצו-רה.

7. עדות

ענת מואב, בת 32, ארכיטקטית, צנומה ומתולתלת, אם לשרון ולרותם, מלווה את דבריה בנפנוף ידיים נרגש. דן מואב, בן 34, מהנדס מחשבים, גבר נאה ומועד, עפעפיו השמוטים יוצרים רושם מוטעה כאילו רק לפני רגע התעורר משינה.

"הגענו בשבע וחצי כי היו פקקים בירידה מהדר, ואיך שהגענו התיישבנו על המעקה ונתנו לבנות סנדביץ' ושתיה. אמרתי לדן, תראה אותה, זאת שעומדת על יד עם עובד, זאת לא אמא של שירה מהגן של שרון?"

"אמרתי לענת, וואלה, אמא של שירה. מה היא עושה פה לבד?"

"קצת קינאתי בה שעזבה את הילדים ובאה לשבוע הספר. ארבעה ילדים זו בטח לוגיסטיקה שלמה. חשבתי שחבל שדן לא מפרגן לי קצת שיטוט חופשי אמיתי בין הספרים, כמו פעם, כשהיינו סטודנטים. חבל שהוא לא לומד קצת מההוא, נו, הגבוה, איך קוראים לו, אבא של שירה. למרות שאני בחיים לא הייתי מעזה לבוא לבד. עם חברה טובה, כן, לבד - בשום אופן לא."

"נראתה טוב, אמא של שירה, זאת אומרת יחסית לזה שיש לה ארבעה ילדים. נכון ענתי שהיא נראתה טוב?"

"לא רע"

"גם נחמדה. באה להגיד לנו שלום, ואחר כך, אחרי שהיא כבר הלכה - את זוכרת את הקרח ההוא שעמד ועישן בצד? איך הוא היסס, והסתכל עלינו, ואחר כך ניגש ושאל בקול נבוך אם אנחנו מכירים את האישה הגבוהה המקסימה שעמדה ודיברה איתנו לפני כמה דקות, ואם אנחנו יכולים לתת לו את מספר הטלפון שלה?"

"באמת בידור. התגלגלתי מצחוק כשאמרתי לו, הלו, הלו, היא נשואה עם ארבעה ילדים, רד מזה."

"ואני כמעט הצעתי להכיר לו את בת-דודה שלך"

"מזל שלא הצעת. רק זה חסר לסיגלית, להכיר מישהו נואש עד כדי ציד נשואות בשבוע הספר."

"אחר כך הוא נעלם"

"זה לא שהוא נעלם, אנחנו מיהרנו הביתה כי  לשרון כאבה הבטן"

"אה, נכון"

"היה פעם קטע כזה ליהונתן גפן, זוכר?"

"פגשתי אותה בשבוע הספר העברי, בכיכר מלכי ישראל. משהו כזה, נכון? איך הלך ההמשך?"

"לא זוכרת. למחרת התקשרתי לאמא של שירה וסיפרתי לה, היא היתה בשוק טוטאלי."

8.

אפשר להשתכר מריח של ספרים? בטח שאפשר, זה מתחיל בסחרור קטן בלתי מורגש, כשהחוטם מרחרח לראשונה את ריכוז הדפים המודפסים, סחרור כזה שמתיק את הרגליים מהקרקע בערך בחצי סנטימטר לגובה, לא יותר, ועדיף להתרחק מייד, כי אם לא מתרחקים זה נעשה ממש מסוכן, במיוחד על קיבה ריקה,  ולא רק הקיבה ריקה אחרי שש שנות אמהות אינטנסיבית, ברוך המוציא ילד מן הרחם, אמן שהחיינו וסליחה, ופתאום את לא בדיוק זוכרת איזה ספרים תכננת לקנות לעצמך מול שפע השפע הזה, ואת מחייכת במבוכה סתומה אל הסטודנטיות שמציעות עזרה, ומתביישת להשתהות יותר מדי זמן במקום אחד, שלא יתפסו אותך בקלקלתך מלטפת עטיפות בליטופים עורגים שהיית צריכה לנצור עבור ילדייך תתביישי, ביבליופילית שכמותך, שלא לכנות אותך במילים אחרות, לא יפות, למשל נקרופילית של מילים מתות, ולפני שהשפע יציף אותך סופית ולא תקני שום דבר, ועצם המחשבה המחרידה שתחזרי בידיים ריקות הביתה, כמו הפלה, את בוחרת מהר מהר את יונה וולך- לא חשוב איזה, אני לא בדיוק מכירה - ומציעים לך את תתהכרהנפתחתכמומניפה, כן, ואני רוצה עוד משוררת, יש לכם תרצה אתר? יש להם, את משלמת, וכשהסטודנטית אורזת לך את הספרים בשקית ניילון את מתמלאת אושר פשוט, של פעם, וחיוך חולמני מרפא את פנייך, ואין ספק שאילו הביט בך מישהו עכשיו - כמו כלום היה מתאהב בך, על המקום.