משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

מכונית חונה מול הכניסה וקול צעדים נשמע. מישהו פורק מתוכה ציוד. זה הגנן החדש, שרק לא ידפוק בדלת, שלא אצטרך לפתוח. אין לי כוח להענות לתביעת נחמדות אנושית משום סוג שהוא. לא הבוקר, במיוחד לא הבוקר. גם לא בבקרים אחרים. הלוואי שיעשה את העבודה שלו ויסתלק מכאן.

כל התריסים בבית סגורים, למעט אחד. אני מתוחה על יד החרכים. הוא חוזר אל המכונית, ואני מזדנקת על המתג. התריס נגלל מטה לאט, בחריקה אינסופית. זהו זה.

בגינה קוצים גבוהים מקומת אדם, דשא משתלח במרצפות האבן, ודקל ננסי חונק את שיחי הלימונית באצבעות צל. הגנן כבר יעשה סדר בכל אלה. זמזום חרקי קבוע עולה ממעמקי הגדר החיה. לא מפסיק. זמזום חרקי קבוע עולה ממעמקי הגדר החיה.

אני מציצה דרך חרך קטן, הוא מפנה אליי עורף קשוי מתוך חולצת טריקו. רגליים קצרות בג'ינס נעוצות היטב בקליפת כדור הארץ, בעמידה שיש עימה הצהרת סמכות, גבריות ובטחון. רגע ארוך של התבוננות, כשהוא מגבש אסטרטגית תקיפה מול הגדר החיה. יש לי פיפי. הוא מנסה להפעיל את המשור. ריח חריף של דלק משלהב את אפו לעיטוש, והוא משחרר עיטוש נפילים. על השולחן שלי במטבח  מונח סיפור כתוב למחצה, אודות אישה הנוטה לאבד את צבעיה לטובת חפצים דוממים. רק בנסיון השלישי הכלי מתעורר לחיים ופולט שאגה,  ענפים ירוקים מתמוטטים אל הדשא, הדממה נפרעת בגן, רעשים גואיםעוליםפולשים הביתה דרך קירות, כאילו אין קירות. אני לא מסוגלת להביט בגדמי הענפים. הזמזום נמשך, מעל ומתחת למשור המטרטר, מעל ומתחת לכפות ידיי המגוננות על אזניי. יש לי פיפי.

בהפוגה הראשונה השקט שב ותופס את מקומו כבימים ימימה, אלא שזהו שקט מסוג חדש, שקט אלים שמשמיד ראיות ומוחה כל זכר. אילולא שכחתי להשקות, הדשא לא היה צהוב כל כך. איך אפשר לזכור להשקות דשא שקט כל כך, למעט הזמזום זום זום, כשהתריסים תמיד סגורים, ואנשים זרים מסתובבים בגינה כמו בעלי-בית. כולם יודעים שיש להסב את דעתי המוסחת באמצעות בכי וצעקות. בכל יתר הדקות אני משרעפת. משתרעפת. משורעפת.

אינני זוכרת מתי התחילה תחושת הפחד, לא, לא פחד,  חוסר נוחות מול אנשים זרים. מתי התחלתי להסתגר מפני העולם, דומה שמאז ומעולם. בגיל שנתיים, כך סיפרו לי, סירבתי בבכי מר להכנס למקומות הומי אדם. מררתי בבכי כשהגיעו אורחים הביתה וידיים זרות העזו לחלל את תומת המצית של אבא. בגיל תשעשרה התחתנתי, לא בכיתי, עלצתי שיש מי שרוצה בי. תיכף הוא יפעיל את מכסחת הדשא, ואוכל סוף סוף לעשות פיפי בלי שישמע.

דקות ארוכות הוא מכסח את הדשא, ואני מנצלת את ההזדמנות להתגנב אל המטבח ולהצטייד לקראת הבאות. קודם כל, תיק עזרה ראשונה. כשכנפי ארון התרופות נפרשות החוצה, הוא קולט תנועה בתוך הבית, ומקרב  פניו לחלון. הזכוכית המלוכלכת מתכסה בדוק נשימתו של גנן עם עבר בטחוני. אני נושמת לאט לאט. אולי העבודה בגננות מחדדת חושים לניטור תנועות חשודות, כי מי יודע תחת איזה סלע מסתתר הצפע הבא. מכסחת הדשא ממשיכה לפעול על ריק.  אני מתכווצת מתחת לשולחן, ומצחקקת בחשאי. הוא לא מבחין בי, שולף סלולארי ומחייג. צרצור שלושה מכשירי טלפון ממלא את החלל בתביעה חסרת סבלנות לתשובה. טריק זול, אני חושבת. אין לו מושג עם מי יש לו עסק. אני נושכת שפה ולא עונה. הוא סוגר את הסלולארי ומחזיר לכיס, מאהיל על עיניו במאמץ אחרון, ונכנע. כשהוא חוזר למכסחה, אני מבטיחה לעצמי שלהבא אזהר  יותר, הרבה הרבה יותר.

שלוש שעות אני קוצבת לו, אך השעות חולפות והוא ממשיך לעבוד. כמה זמן צריך להשקיע בגינה מזורגגת אחת, לא גדולה במיוחד? פרפקציוניסט מזויין. אני עוקבת אחריו ממקום בטוח, שומרת על קשר עין. הוא עסוק לכאורה בתלישת שלדי קוצים, בידיים חשופות הוא תולש אותם, אחד אחד. לא נעלמים ממני המבטים הפתאומיים שהוא משליך מעבר לכתף כמו רשת דייגים, אולי באחת הפעמים יעלה שלל.  החוש השישי שלי מתריע: הגנן הציב מארב, ומשתוקק לתפוס אותי על חם בתוך הבית הנטוש  לכאורה.  אני זוחלת מחדר לחדר, מקפידה לשמור את הראש מתחת לקו החלון. אם הוא חושב שיש לו עסק עם טירונית, הוא טועה. ריח עז של כסכחי דשא מגרד לי באף. אם אני מתעטשת עכשיו, הלך עליי. בשום אופן לא אחשוף את נוכחותי, במיוחד כשמועד סיום המצור מתקרב, והנצחון של הטובים מונח בכיס

המשך יבוא