משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

בזמן האחרון, עושה רושם, נורא אופנתי להתבייש. אפילו יאיר לפיד לא התבייש להתבייש בטור סוף השבוע שלו, כשגילה ביום בהיר אחד, כלומר בערך בשבוע שעבר, שאין דבר כזה כיבוש הומאני. אני לא מתחייבת על האמירה המדוייקת, קראתי ברפרוף, בכל אופן זו הייתה רוח הדברים; בכותרת חגגה המילה המפורשת - "מתבייש", ועל ידה "אני", אני ולא שרף, אני ולא מלאך. אני. יש לי תחושה שיאיר לפיד חובב הציטוטים מדד לרגע מתוק אחד את המוקסינים של אמיל זולא ("אני מאשים!"), ועדיין, על פי מיטב המסורת המקובלת בענף ההולכים בין הטיפות,  הקפיד להיאחז בקרני הקונצנזוס מהצד הנכון: חלילה, הוא לא מאשים אף אחד, ויש לו אלף צידוקים בצידקת הדרך. מודה שלא הבנתי מפני מי הוא מתבייש, ואולי זו סתם בושה כללית, אמורפית כזאת.

מתוך סנכרון מעורר השתאות, מצאתי גם אני את עצמי מתביישת בסוף השבוע האחרון, ולמרבה הבושה היתה זו בהחלט בושה לא-אישית מהזן הלפידי, כי בשישי בבוקר ביקרתי בתערוכה "התנתקות" במוזיאון תל אביב. קשה לי לסכם רשמים כי די מהר גיליתי שאני מתקשה להישיר מבט לצילומים בתערוכה. מהבושה, זאת אומרת. לא בושה מעצם ההתנתקות, גם לא בושה מרשלנות הרשויות בכל מה שקשור לטיפול בעקורים. תמכתי בהתנתקות, כפי שאני תומכת בכל פעולה הגיונית שתוביל להפרדה בין האוכלוסיות בסכסוך. העובדה שהרשויות לא משתלטות על הבלגן מצערת אותי אמנם, אך יש עוד הרבה מסכנים במדינה הזו שלא מקבלים מי יודע מה יחס ראוי מהמוסדות המטפלים.

לא.

זו הייתה בושה אחרת, בושה מעצם ההענות שלי לאסתטיקה של הצילומים.  הצילומים של זיו קורן בפתח התערוכה היו עוצרי נשימה, מהפנטים ביופיים. נתפסתי בעושר הצבעים, התאהבתי בקומפוזיציות המטורפות שלכד בעדשה שלו. במיוחד אני זוכרת צילום אחד -  שהראה חיילים מתאמנים בלילה לקראת ההתנתקות, מצויידים בתאורת לייזר(?). הלילה צבע את החיילים  שחור, רק צללית נראתה, ומכל אחת מהדמויות המוצללות זהרה נקודה אדומה מאד. משחק הצבעים בין השחור הטוטאלי לבין בוהק הנקודות האדומות היה לא פחות מאשר שטני. חיילי צה"ל (שוטרים? מג"ב?) נידמו כפרשי האפוקליפסה, גם זווית הצילום הנמוכה הציגה אותם כיצורים מיתיים אפלים. הצילום הזה יפהפה, מרהיב. כוחני. מפחיד. התביישתי שנעניתי ליופיו של הצילום הזה. היופי שהציע הוא יופי מושחת, לא הייתי צריכה להתמסר בכזו קלות למניפולציה. מוקדם מדי, בעיניי, לשתף פעולה עם קפסולת התנתקות אסתטית על קירות מוזיאון תל אביבי לאמנות. לא יתכן לעמוד מול צילום כזה ולהפטיר 'איזה יופי' מתפעל, כמו תייר יפאני לנוכח מונומנט לזכר קרבנות ה-, ולשכוח מה התרחש שם, לא מזמן. אני חושבת שהתערוכה "התנתקות" היא לא חשובה או חינוכית, כפי שמתיימרים להציגה, אלא פשוט אטומה. מישהו רץ כאן מהר מדי, פרדון, זה לא הקצב שלי. אני לא רוצה להתפעל מיופייה של הצלקת, כשזו הצלקת שלי. היופי, במקרה הזה, לתחושתי - איננו רלוונטי.

את שאר הצילומים אינני זוכרת, למעט אחד.  צילום של זוג מתנחלים, מתנחל גבר ומתנחלת אישה, בצפון השומרון. הצילום הזה שייך לסדרת צילומים של צלם אחד, אינני זוכרת את שמו, שצילם מתנחלים על רקע נחלתם. להבדיל מרוב הצילומים האחרים בסידרה, שהציגו מתנחלים זקופי גו ושזופים, עומדים בציציות מתבדרות בראש גבעות ירוקות, משגרים למצלמה מבט שכולו חזון מתריס, בעמידה יציבה, מפושקת רגליים- זוג המתנחלים בצילום שתפס אותי נראה גלותי להחריד. לבנבנים. אבודי עיניים, נתמכים זו בזה. התאהבתי במנחם מנדל ושיינה שיינדל שלו מצפון השומרון.  הלכתי שבי אחר אחיזתו המרושלת ברובה. הלכתי שבי אחר הכיעור הג'ינג'י, הנעבכי, הממושקף שלו. אחר תנוחת הידיים שלא מצאו את מקומן. אחר שמלתה המיושנת של אשתו והבעתה הנבוכה, שכולה "נו...". התאהבתי בעמידתם האבודה, באמצע כביש צר נתיבים, פס אספלט שחור שמוביל השד יודע לאן.