משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

לפרוייקט הפיוז'ן יין/בלוגרים של קופר מאתר בקבוק, כי ככה הבטחתי

 בסעיף הדת בת"ז שלנו  מצויין 'יהודי', אבל זה רק על מנת לפשט את הפורמליסטיקה מול הרשויות. חוץ מזה אנחנו פרוטסטנטים לכל דבר. כולנו מאמינים בעבודה קשה מהנץ החמה והלאה, ובהרדמות קולקטיבית מול מסכי הטלויזיה בלילה. השקפת העולם שלנו סוציאליסטית, אבל הסוציאליזם שלנו לגמרי סנטימנטלי, דהיינו, אין שום קשר בינו לבין המציאות הכלכלית שלנו. פעם בארבע שנים אנחנו מצביעים שמאל בתנועה אוטומטית, למרות ששכחנו מדוע. הארון שלנו מלא חולצות משובצות וסוודרים, ואנחנו כמעט לא מתגרשים. מה לנו וליינות משובחים, תאוות בשרים, שחיתות מידות, ניכור אורבאני. אנשים שמבינים ביין גורמים לגברים שלנו, השתקנים ממילא, לשתוק ביתר שאת ולנעוץ ידיים נבוכות בכיסים, ואילו אצלנו, הנשים הפרוטסטנטיות, גברים שמבינים ביין מעלים סומק בתולי בלחיינו הכמושות. יין זה עניין למסעדות. פה ושם בפריפריה הפרוטסטנטית שלנו ניתן לזהות איים אקסטריטוריאליים, דהיינו, מסעדות של ממש עם תפריטי יין נפרדים ושף אמיתי. בדרך כלל אנחנו מזהים את המקומות הללו מרחוק, על פי השלט הכולל את התוספת 'כפרי' או 'כנעני' או 'כנעני כפרי',  ועל פי העיצוב המוקפד (ניצול מופרז של אלמנטים מעץ גושני). כל המקומות הללו מאופיינים בשימוש אקסטרווגנטי בעשבי תיבול, מה שרק הופך אותנו לחשדנים כפליים. למסעדות האלה אנחנו הולכים רק באירועים מיוחדים, בדרך כלל הנשים יוזמות. בשאר השבתות אנחנו חולפים בתמהון על פני שיירת הג'יפים הדרומייים שפוקדת-פוקקת את המקומות הללו, ומחנים את המשפחתית שלנו על יד מסעדות מזרחיות הממוקמות בדרך כלל בתחנות דלק. כשניגש אלינו מלצר עם שפם, אנחנו מחייכים בהקלה. בחגים אנחנו קונים יין בסופרמרקט, עדיף במבצע אחד פלוס אחד. אין לנו מושג איזה סוג לקנות, ההיצע כה מבלבל. לכן פיתחו עבורנו מומחי הטכניון את שיטת הפזילה ההשוואתית לתוך עגלות של אחרים.  רות סירקיס לימדה אותנו שיין אדום  זה לבקר ולבן יושב טוב על עוף ודגים, אבל אהרוני לימד אותנו שלא מוכרחים, ומותר גם להיפך. אנחנו לא סגורים על טמפרטורת ההגשה, נדמה לנו שצריך לשים את היין במקרר קודם אבל לשתות אותו צריך אחרי שהוא 'נשם' קצת בחוץ. בכל פעם שאנחנו 'מנשימים יין', אנחנו מרגישים כמו חבר'ה מהפלמ"ח שמריצים צ'יזבט ומתאפקים לא לקרוץ זה לזה. במציאות היומיומית שלנו, אנחנו נתקלים באלכוהול בעיקר בספרים שאנחנו קוראים. וויסקי זה משקה לגיבורים אמריקאיים מיוסרים, יין זה לאהבה. בירות זה לחבר'ה. כשקיבלתי מייל ממנהל אתר בקבוק ובו הצעה לקבל שני בקבוקי יין סגל, ולכתוב  משהו על חווית השתיה כי להם שם בפורום קצת נמאס לקרוא את אותו מעגל אנשים כל הזמן , חשבתי, וואלה, כמה שאני לא מתאימה לכתיבה על יין, ומייד הסכמתי.

היין הגיע ללא הוראות שימוש!

הפרוייקט של שגיא קופר מצא חן בעיניי דווקא בגלל ההזדמנות לדובב אנשים שאינם מבינים ביין, בנסיון כן להתנער מהשפה המקצועית המתבקשת, ואולי לחפש שפה תיאורית חדשה, משומשת פחות.  שפה כזו, למשל, לא תעסוק בפירוק היין למרכיביו, טעמים ניחוחות וצבעים, אלא להיפך, תנסה ללכוד את שטף הטעמים והריחות כחוויה כוללת, מנקודת המבט של החיך, ובעצם של הראש והגוף כולו.

שתיית יין יש בה אלמנט של הימור. הבקבוק חתום, האלכימיה הסודית כבר פעלה  והנוזל מוכן למיקצה של עונג על הלשון, או חס וחלילה, העוויה של מפח נפש. יין הוא משקה עם זכרון. היין זוכר כל נגיעה של שמש בכרם, כל מטר גשם שהיה או לא היה, זוכר כל דקה של תסיסה, כל מעלת צלזיוס אליה נחשף. כל אלה צרובים בו לעומק, לטוב ולרע. לא רק היין עצמו נושא את מסתורין הכנתו בטעמיו, גם השפעתו משתנה מרגע לרגע, מאדם לאדם. בודליר, בפרחי הרע, כותב במקום אחד:

היום המרחב נהדר!

בלי רסן, דרבן או אפסר,

כסוס על היין נרכב

אל שחק פלאי ונשגב!

(מתוך 'יין הנאהבים, תרגם דורי מנור)

ובשיר אחר,

בקשתי את שכרון היין, להביא

על בעותי הנפש נחמת שינה -

אך הוא רק העמיק בי קשב ותבונה!

 האם השתייה מזמנת את החוויה, כלומר האלכוהול מרקיד את הדם ואת שאר האיברים בגוף במחול חרבות סוער, או החוויה נמצאת שם מלכתחילה והיין רק מלווה אותה, צובע אותה בצבעים כאלו ואחרים? אני מניחה שעבור אוהדי היין המקצועיים שתיית היין היא חוויה כשלעצמה, עצם השתייה של יין משובח מרגשת ומזינה אותם. אצלי ואצל הדומים לי היין הוא רק בן לוויה חגיגי, שחקן מישנה (האמנם אין תפקידים קטנים?) 

היין היה יין מרום גליל 2005 של יקב סגל, אדום יבש, תערובת של שלושה זנים.

אם אני צריכה לציין תחושה אחת דומיננטית בזמן השתיה, תהיה זו נעימות ההחלקה של הנוזל במורד הגרון. היין מחליק פנימה באלגנטיות נטולת מהמורות, מותיר תחושה שהיין מאולף למרות גילו הצעיר. אה, והריח. ריח נהדר באמת, מסתמן כציפייה על סף מימושה. לא אזכור את היין הזה בעוד שנה, אני לא זוכרת משקאות, בקושי נסיבות. אם הייתי שותה את היין איתו, אם הייתי מביטה בעיניו המביטות בעיניי, אם היה צוחק אליי שוב, "למיטה?" ומושך אותי אליו. אם.