משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

פעם חשבתי ברצינות שצריך לאוורר את הצמרת השלטונית בארץ מהחונטה הצבאית שהשתלטה עליה באופן דמוקרטי אי-שם במהלך שנות השישים. ההשתלטות ארעה כאשר המפקדים הצעירים של מלחמת העצמאות, סרוויס מגשי הכסף שלנו, השתחררו בזה אחר זה מהצבא, כשהם נושאים, או נכון יותר נישאים, על הרוח הגבית של דרגות הגנרל שלהם. כמו כל  משתחרר טרי מהצבא גם הם חיפשו את עצמם, ועל פי החוק הפיזיקאלי לשימור עמדות כוח, מצאו גם מצאו את עתידם מתגלגל במסדרונות השלטון. בסוף שנות השישים הכנסת הייתה עדה לחילופי דורות - הזקנים עם המבטא המצחיק ומכנסי החאקי עד הברך פרשו להכתיב ביוגרפיות למזכירים שאפתניים, והצעירים צברי הבלורית תפסו את מקומם סביב שולחן הממשלה.

 שנים ארוכות מדי שימשה הכנסת  כלשכת עבודה אפקטיבית עבור כל אותם לובשי מדים בכירים, שהרי כבר ממש מזמן, עוד מימי העיירה היהודית אפילו, למדנו שלחברים צריך לדאוג. איך דואגים לשלומם של אנשי שלומנו? אלה שהצליחו לחדור פנימה שימשו ככוח חלוץ, ודאגו לחבר'ה שנשארו בחוץ - תקציבי הבטחון התנפחו, פרוייקטים מגלומניים התממשו מבלי להניד יותר מאצבע. שמות של יוצאי צבא מיל. קישטו את רשימות כל המפלגות, מלבד החרדיות והערביות. א קיצר, כל העם צבא, היינו צבא שהתגאה שיש לו עם.

בין לבין עלה בגין לשלטון. בגין היה מנהיג מסוג אחר, מנהיגי  אזרחי עם גינוני בורז'ואה משעשעים שטיפס לשלטון על כתפי השד העדתי. אבל בגין לא בא לבד. הוא בא ליתר בטחון מוקף גנרלים עד צוואר, עוטה חזיית חאקי מאסיבית שתמכה בחזהו הגלותי הנפול. איך שהוא דיבר בעיניים מצועפות על הגנרלים שלו, אי אי אי. בת שש עשרה חשקנית ומאוהבת שמתארת את החבר הצנחן שלה לא יכלה לנסח את זה דביק יותר. אחריו שוב חזרנו להתקיים תחת מרותם של אנשי הגרעין הקשה, משוחררי צבא/מוסד/שב"כ, והצבנו אותם בקו השלטוני הראשון. הם אלה שהוליכו אותנו שמאל ימין לשהיה רבת שנים בלבנון - עוד תקציבים, עוד ג'ובים, עוד דרגות, עוד פנסיות לדרגות לשעבר. ביבי היה המנהיג האזרחי הבא בתור. קצת אאוטסיידר, קונספציית הביזנס-מן האמריקאי שהציג כשלה, בעיקר משום שגנרלים מכל המפלגות עשו יד אחת לעשות לו את המוות. אחוות לוחמים. 

כשאולמרט הציג את הממשלה שלו, עם פרץ וליבני בעמדות הבכירות - חשבתי, וואלה, סוף סוף נפל דבר. גם אני קניתי את האג'נדה האזרחית, אולי ממשלה של פקידים אפורים זה בדיוק מה שאנחנו צריכים, אחרי שנות הביטחוניזם העמוק. בא השבוע האחרון ופיזר לכל רוח את התקווה האינפנטילית שלי - הם עמדו שם שלושתם, למעלה על הפודיום, הביטו ימינה שמאלה, לא ראו איש, הביטו למטה, ותפסו אשכרה פחד גבהים. מהר מאד התחילו להחוויר ולשלשל, לבלוע את הרוק. חוששני שרק חוסר נסיונם השלטוני גרם להם לגשש בחשיכה אחר ידו הבוטחת, השעירה ועטופת החאקי, של אחיהם הגדול צבא ההגנה. תפקיד הצבא להלחם, תפקיד המוסדות השלטוניים לרסן את תשוקת הגנרלים להפגנת ביצועים. כשהשלטון מחפש את עמוד השידרה שלו מתחת לפנס, הוא לפעמים עלול למצוא אותו במחנה מטכ"ל. לא מפתיע שהצבא, על נציגיו המרובים בדמוקרטיה היחידה במזה"ת, סחף את שלושת הבכירים להרפתקת טכניקולור של כתש ואש. אין כמו מלחמה להפוך טירון רך לגבר של ממש, וכנראה שהקלישאה הזו תופסת גם לגבי טירוני שלטון. רק אנשים מבוהלים, שלגמרי לא בטוחים ביכולתם המנהיגותית, נופלים בכזו חדווה למלכודת הדבש המתפוצצת של דיכטר את עזרא, איומים (ע"ר). אדרבא, כל בריון שכונות מתחיל יודע, שמי שמרגיש חזק, לא בהכרח רץ להפגין את מלוא עוצמתו ההרסנית. בדרך כלל מי שמרסס לכל עבר, בלי בקרה עצמית, הוא דווקא החלש והמבוהל. שמישהו כבר ירשום לשלושת המוסקטרים כדורי הרגעה.