משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

כשהייתה בת ששעשרה, גוייסה עם כל בני כיתתה לשבוע עבודה ושמירה באחד הקיבוצים הצעירים שבגליל התחתון. נילי הופנתה למטבח. שם, בעודה נאבקת מאבק הרואי בתחתיתו החרוכה כהוגן של אחד הסירים, שמה לבה לכך שגבר מבוגר, כהה מבט, נועץ בה ממושכות את עיניו. היא הסבה ראשה ממנו והלאה. גם למחרת הגיע לשער המטבח, ובליבה ידעה שאותה הוא מבקש, אך לא אמרה דבר. ביום השלישי, כששוב התייצב על משמרתו, מעשן ומביט בה, לא התאפקה וצעקה אליו,

"תגיד לי, למה אתה מסתכל עליי ככה?"

הוא לא ענה מייד. חייך חיוך בלתי נראה  והפטיר בהתפעלות כנה, או בבטחון מלגלג - מה זה חשוב עכשיו -

 "לו ידעת מה יש בך, יקירה."

הציג עצמו כצייר מקריית האמנים בצפת, והזמין אותה אל הסטודיו כדי שיצייר אותה.  גם שישים שנה אחר כך, בעודה נאבקת להשליט סדר בשרידי זכרונה המחורר כתחרה אנגלית, עדיין נצצו עיניה כששוררה את שורתו באזני כל מי שנקלע לסביבתה, "לו ידעת מה יש בך."

סרטים רומנטיים, אוחחח, סרטים רומנטיים היו אהבתה הגדולה. פעם בשבוע נסוגה בחשאי ממקום עבודתה במשרדי הקרן הקיימת אל חשכת בית הקולנוע, לצפות בהצגה יומית. תמיד  בגפה. בקלות אפשר היה לגלות אותה באמצע שורה חמש, רכונה קדימה ודרוכה. זו היא שהשתיקה ב"שששששש" שורקני, ארוך ומאיים, כל מי שהעז להפריע לה.  קסמים נטוו באוויר, ונילי התמסרה מניה וביה למתיקות הפוצעת, הבלתי נסבלת כמעט, של סיפורי האהבה הגדולים באמת.  כששבה הביתה, כושלת על רגליה מחולשת הרגע, בלמו אותה אחיותיה הצעירות על המדרגות, "ספרי, ספרי."  הייתה מתיישבת ביניהן ומספרת בפרוטרוט, משחזרת תמונה אחר תמונה. זכרה הכל.

הם גרו ממש על חוף הים, בסמוך למחנה המרכזי של החיילים הבריטים. בלילות התייצבו זונות בסמוך לביתם, לשעשע את החיילים. נילי, אם רצתה ואם לאו, שמעה את הקולות. "הן היו יהודיות!" הפטירה בזעזוע, עוד שנים ארוכות אחר כך. מבלי לספר להוריה נהגה לחמוק החוצה, טיילה ביניהן ונזפה, "תתביישו לכן! בשביל כסף! ועוד עם בריטים! לכו מכאן! תמצאו עבודה!" לא פעם ולא פעמיים נופף מולה קורפורל בריטי אדום-חוטם בצרור שטרותיו, והיא נמלטה משם בבהלה. ריח זיעת הבשרים, איברים מפשפשים ומתחככים, רדף אחריה, העלה בה קבס.

אחר כך פרצה מלחמת השחרור, ו"נהרגו כל הבחורים שלנו, אז מה יש לדבר."

חלק מחברותיה נסעו לחפש חתן יהודי באמריקה, ולא חזרו. אחרות התחתנו עם עולים חדשים, "אבל ידעתי שאני מתחתנת רק עם יליד הארץ, יהיה מה שיהיה." היא לא הניחה לאיש לשכוח שב1906 כבר טאטאו סבה וסבתה במרץ חלוצי את האבק ממדרכות שכונת נווה-צדק. יום אחד הופיע בביתם עקיבא: צנום, שתקן, בוגר לימודי משפטים. עני מרוד ודור עשירי בירושלים. "היה לו ידע רב שהרשים אותי," התנצלה שנים מאוחר יותר.

כבר בשבועות הראשונים לנישואיהם ידעה שעשתה מקח טעות. עצלן גדול היה עקיבא. במשרד שפתח עבורו אביה, ברחוב הנמל, העדיף לשבת ולקרוא עיתון יומי במקום לתור אחר אמצעי התפרנסות. כל הלקוחות שהגיעו אליו, תחת השתדלויותיו המרובות של אביה של נילי, נמלטו ממנו, ודאגו להפיץ בקול תרועה אודות ההפסדים שנגרמו לעסקיהם כתוצאה מרפיונו.

ועוד נולדו שני ילדים. כשבא אליה עקיבא, קפצה את שפתיה בחוזקה ולא הניחה לו לנשקה. התינוקות, כמו חשו בשבר ההולך ונפער בין הוריהם, מיהרו ובאו לעולם טרם זמנם, בשתי לידות קשות, קורעות בבשר החי. נולדו קטנים וכעורים, שלא יטעה מישהו חלילה ויחשוב שפרי אהבה יש כאן. נילי הפצירה בעקיבא חזור והפצר, שיילך וידאג לפרנסתם. עקיבא אטם  אזניו והתחבט בפתרון תשבצים. בלית ברירה מצאה נילי עבודה כמזכירה במפעל מוזאיקה, ובאמצעות תמיכה חודשית קטנה שנידבו הוריה, אף הצליחה לשרוד. בינתיים גם שתי אחיותיה מצאו בני-זוג והתחתנו נישואי אהבה. כשנועדו שלושתן יחד בגינה הציבורית, בעוד ילדיהן משחקים בתופסת, המתיקו האחיות באזניה סודות אזניים תצילנה מחדר המיטות, ונילי לא מצאה בה כוח להתחנן בפניהן שיפסיקו, ורק עשתה עצמה כמקשיבה קשב רב.

עברו שנים. הילדים גדלו ועזבו את הבית בתחושת מיאוס. הם קצו במריבות האינסופיות, בהטחות האשמה ספוגות הארס המריר, בשתיקות העלבון. משנעלם הקהל, גם המריבות פסקו, ובין הצדדים השתרר שלום עויין. בזמנה הפנוי נהגה נילי ללכת בגפה להרצאות בכל נושא, לא חשוב איזה, החל מתולדות הנבטים בארץ ישראל ועד חידושים בחזית המדע. לא תמיד הבינה את הנאמר, אך לטענתה "גם אם הבנתי רק רבע - כבר הרווחתי, לא?" עקיבא העדיף להשאר בבית, לקרוא את ספריו  ולעשן מקטרת כשהוא ספון בכורסתו האהובה. כשחטף ארוע מוחי ונותר חצי משותק, נילי סיננה, "רק זה מה שחסר, שאצטרך לטפל בו ואין לי כוחות."

בעצה אחת עם ילדיה הביאו פיליפיני. עקיבא, צנום משהיה, עיניו בולטות תמידית מחוריהן, מצא לעצמו תחביב חדש - אוננות. ישוב באותה כורסה וותיקה, מול הטלויזיה, לא חדל מלאונן. יחד עם אובדן התחושה בצד שמאל נעלמה גם הבושה - הוא אונן מול החדשות, מול מגזין החקלאות בשפה הערבית, אפילו מול תכניות הילדים אונן, סוחט טיפה ועוד טיפונת מקצה איברו הדל אך מלא העזוז. נילי לא ידעה מה לעשות. סלון ביתה התמלא ריח זר ואפלולי, חייתי משהו. תחתוניו של עקיבא היו מרובבים ודביקים, והיא הוליכה אותם למכונת הכביסה כפי שמוליכים בוגד אל הקיר. נילי ניסתה  לבייש את עקיבא ליד הילדים, מסגירה בפניהם, בפרטי פרטים, את עלילותיו. עקיבא מצידו הכחיש הכל מכל בקול מונוטוני. נילי מיעטה ככל האפשר לשהות בביתה. היא דבקה בחברתה, רבקה, עד שגילתה בתדהמה, באחד הבקרים, גבר זר זולל עם רבקה ארוחת בוקר. נילי  מעולם לא סלחה לרבקה, כך אמרה, על ש "רבקה הכניסה הבייתה גבר!"

 יום אחד נילי הכריזה באזני ילדיה שזהו, אינה יכולה לשאת זאת יותר, והיא עוזבת. עקיבא, למרות הפצרות ילדיו, מאן להפסיק לשפשף את איברו המצומק בפרהסיה. בעצה אחת מכרו את הבית ואת המגרש עליו עמד לקבלן, והתחלקו בכסף. עקיבא שכר דירה עם הפיליפיני, ונילי, חווה רווחה כלכלית לראשונה בחייה, עברה להתגורר בבית אבות מהודר.

דומה היה שהעניינים מסתדרים על הצד היותר טוב. בני הזוג פרחו, אמנם בנפרד. עקיבא טייל יום יום במרכז העיר בחברת הפיליפיני, שהתגלה כבחור צחקן ולבבי. נילי התמסרה לפעילות החברתית השוטפת, נהנית להרחיב את חוג מכריה.

 "למה שלא תחפשי לך מישהו?" ילדיה העלו שוב ושוב את הנושא על סדר היום, "את נראית טוב, הבריאות שלך טובה, טפו טפו."

 "בשביל מה אני צריכה מישהו?" השיבה, ומנימת דבריה ניכר שבאמת לא ידעה.

הגברים היחידים להם התירה לגעת בגופה היו רופאים, וכאלה היו לא מעט. היא חיבבה אותם צעירים, וילידי הארץ.

במוצאי יום ראשון אחד, הפיליפיני שיצא לחופשתו השבועית הקבועה לא שב לדירתו של עקיבא. עקיבא, בודד ומבוהל, צלצל לילדיו, אך עד שהספיקו להגיע כבר חווה שבץ נוסף, וכעבור שעות אחדות נפטר. נילי השתתפה בהלוויה כמו אורחת.  לאחר מותו, נצמדה ביתר שאת לשיגרת חייה, שומרת על בריאות טובה בדרך כלל, לא מודעת למחלת האלצהיימר בה לקתה. בזמן האחרון היא מוצאת עצמה עסוקה במחשבות מוות. נילי מחשבת שאביה נפטר בגיל שבעים ושלוש, ואמה בגיל שבעים וארבע, והנה היא, בת שמונים עוד מעט ועדיין חיה. "איך זה יכול להיות?" היא חוקרת בפליאה, אך אין מי שישיב. פעמים רבות תוקפת אותה דכדכת, והיא מהרהרת בכך שבאמת די, מספיק, נמאס  כבר לחיות, אך נילי לא מעזה לבטא מחשבה זו בקול. היא סוקרת את גופה שהגיל הכתים ושיבש, את זרועותיה המתדלדלות. "יותר מדי עור יש לי," היא חושבת, וגם, "גופי מתרוקן ממני."

מאז נולדה, מעולם לא התרחקה מהים, תמיד התגוררה בקרבתו. גם היום היא מוצאת נחמה בגליו, המזדקפים רגע לפני שהם נשברים לרסיסים. על שפת הים  היא נזכרת בסבתה נפוחת הרגליים, סבתא פייגה, שגם היא כמוה אהבה את הנוף הכחול, הפתוח. כשהייתה נילי בת שתים עשרה, צלעה סבתה, אשה מאמינה, אל בית הרב והסבירה לו בקול שאנן, "רעבע, אני  לא יכולה לסבול יותר את הכאבים. כבר החלטתי - עוד מעט אמות. רציתי להגיד לך שאת החשבון עם הקדוש ברוך כבר אסגור בעצמי." מול עיניו הנדהמות הודיעה לו, שהיא מתכוונת ללכת בתוך הגלים עד שהמים ינצחו אותה. וכך היה, כי סבתא פייגה מעולם לא למדה לשחות. הרב הכיר אותה ואת עקשנותה, וידע שאין טעם לנסות לשכנע אותה לנהוג אחרת. אם פייגה החליטה, פייגה גם תבצע. נילי חושבת שזה רעיון ממש לא רע למות ככה, אלא שאותה לימדו לשחות כבר בגיל חמש.