משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

שטיין היה קוסם זעיר. קוסם פקיד. למד קסמים תוך דפדוף בחוברות ישנות בגרמנית ששלח לו חבר מברלין. החוברות הגיעו לתיבת הדואר אחת לכמה חודשים, בהפרשי זמן לא קבועים. על העטיפה תמיד אותו ציור, מסך אדום עולה באש, מעליו מרחף ראש ערוף של קוסם מחייך. הציור חובבני למדי. הפנים מצויירות כאילו נתקפו עווית והעיניים קפואות מבט, כעיני אדם נטול רגשות.

שטיין משנן את קסמיו על שולחן הפורמייקה במטבח, לפי הסדר: קסמי קלפים, עיתונים מקופלים, מטפחות משי וטבעות מתכת. בילהה שבה ומתחננת שיפסיק לפזר רקוויזיטים בכל הבית. שטיין אומר, "כן, כן". כשבילהה מתרגזת, שטיין שולף תחת בית שחיה זר חבצלות קטן מפלסטיק ומושיט לה אותו במצמוץ עיניים. בילהה צוחקת, יש נשים שנעים להביט עליהן צוחקות. הגוף שלהן הרמוני יותר כשהן צוחקות.

אין ארנבות או יונים בקסמים של שטיין. פעם היו, אבל אשתו לא סבלה את הריח. גם ילדים אין להם. שלושים שנה חלפו מאז פסק דוקטור שפירא שרק נס, אם בכלל, יכניס את בילהה להריון, והציע שיפנו לאימוץ. שטיין חשב אז, שבנסיבות אחרות היה הרופא אומר שרק קסם יעזור פה. בכל אופן, ילדים אין וזו עובדה.

שטיין ובילהה הכירו כשהזמין מתנדבת מהקהל. בכל משך חייה (כמעט שישים שנה), זה הרגע היחיד בו חלף בפניה רטט עדין של יופי. ממרחק השנים גם הרגע הזה נתון תחת פקפוק גדול.  שטיין בטוח שתשעים אחוז מהקוסמים בעולם מתחתנים עם מתנדבות מהקהל, כפי שרופאים מתחתנים עם אחיות.  איך אפשר לעמוד בפני מבטי ההערצה, ותמימות האמון המלא? מאז החתונה שטיין מעלה לבמה כמעט תמיד רק מתנדבים גברים.

גם להתפרנס צריך, ושטיין משלים הכנסה כשומר בחניון. בילהה היא גננת בגן עירוני. לפעמים הוא מגיע לביקור וקנקני מיץ פטל נעלמים בתוך כפולות נייר עיתון. רופא נשאר רופא גם כשהוא עוזב את בית-החולים, קוסם נשאר קוסם גם כשהוא יורד מהבמה. מי ששואל "יש רופא בקהל?" לעולם לא ישאל, אם יש קוסם בקהל. שטיין כבר התרגל. "איך אתה עושה את זה, איך אתה עושה את זה", הילדים פוערים פה ועיניים. "זה קסם", הוא עונה, וכמעט תמיד מוכרח להסב את עיניו מעיניהם.

הקסם הכי מוצלח שלו, כך מודים כולם, הוא קסם הכדור המרחף לפני יריעת בד סגולה. לא תמיד מצליח, הקסם הזה, אבל כשהאורות סביב מוחלשים וכדור הכסף זורח באור יקרות על רקע הקטיפה הכהה, כמעט תמיד נסחטת אנחת התפעלות ממושכת מהקהל. שטיין חוזר ואומר, "שימו לב רבותיי, היד מהירה מהעין". קסם הוא ארגון מחדש של חפצים במרחב מדומיין.

הם כבר זקנים, בילהה ושטיין שלה. בבעלותם דירה קטנה, קומה שלישית ללא מעלית בשכונה של מהגרים. דומה שהשקיעו את כל משאבי נפשם בקפיצה הגדולה של חייהם, ותודה לאל ביצעו את המעבר ללא דופי, אלא שמרוב בהלה כבר ארבעים שנה לא מסוגלים לזוז, רק מביטים כל הזמן מאחורי הגב ומזיזים את הספות מפינה לפינה. אמא שלו הפגינה בטחון קולני מלא שייצא ממנו פקיד. תמיד היה מסודר כל כך. המחברות, הספרים. אביו קיווה בסתר ליבו, שייצא ממנו פקיד גבוה. איש מהם לא נפל על צווארו של הנרי כשהודיע "אני עומד להיות קוסם".

שטיין מתכונן להופעה בבית אבות גדול במערב ראשון לציון. אשתו עוזרת לו  להשתחל אל תוך הפראק הישן, שקנה יד שניה בחנות לאביזרי קוסמים בתל אביב. שטיין, בילהה והחליפה מצטופפים בחדר המטאטאים הקטן הצמוד לאודיטוריום. שטיין מכיר אינספור חדרי מטאטאים, והנוכחי דווקא מרווח יחסית, יש מקום גם לציוד. לאחרונה שמן מעט, והוא נדרש להקדים תכנון מדוקדק לכל תנועה. קול פקיעה דק נשמע כשהניף אחת מזרועותיו כדי לגעת במצחו.

"צריך לשלוח לתיקון", הוא מעיר. לשטיין יש לא מעט משפטי "צריך כבר".

"לא צריך. אני יכולה לתקן לבד"

"אם תתקני לבד זה ייצא עקום. את רוצה לחסוך עליי כסף?"

ככל שהוא מתנפח, היא מתכווצת.

שטיין ממשיך, "הכל בגללך, נמאס כבר. חושבת תמיד שאת יודעת הכל"

גם שטיין חושב. הוא חושב, "זו האישה שתשב אתי אצל הרופא כשיודיע שיש לי מחלה, ויפרט איברים ונגעים וסיכונים וסיכויים בקול מונוטוני, לא מעורב. היא תביט בי ברחמים ותתאפק לא לבכות. זו האישה שתאכיל אותי ותנגב חוטי רוק מצידי פי נטול השיניים  ותשכיב ותלטף או תעשה רק מה שחייבים ולא תצא כלל מגידרה ובסוף תקבור אותי". בתוך כל אלה, לאן מתפוגג הכעס שלו, ואיך פתאום הוא מתמלא בכל כך הרבה רוך אין-אונים, שטיין בעצמו לא יודע.

בילהה מסיימת לישר את הפפיון, ולוחשת לו בהצלחה, כמו בארבעים השנים האחרונות. אם היה נכנס בזמנו לחברת חשמל כמו שאביו ייעץ לו, כבר היה נהנה מפנסיה מסודרת ועוד יתרונות: נוסע בבקרים למועדון פנסיונרים, נרשם לטיולים מאורגנים. לעזאזל עם המופעים הללו.  במקום לשבת ולהנות מהחיים הוא מזיע בפני פנסיונרים שהיה להם יותר שכל ממנו. בדרכו אל הבמה שטיין מסב מבטו מהשטיחים האמנותיים העצומים שמעטרים את הקירות, אפילו לא בודק מה הכינו הפעם בשולחנות הכיבוד.

על הבמה ניצב מנהל בית האבות ונואם חגיגית. לאחר שהזכיר את המילה "משפחה" שלוש פעמים הוא מאחל לנוכחים שייהנו מהתכנית האמנותית "העשירה", וכמובן תודה לגילה שטרחה לארגן הכל, יחד עם הצוות המסור והנפלא שלנו, מחיאות כפיים ממושמעות מלוות אותו אל מקומו השמור בשורה הראשונה באמצע, ממנו יחמוק כעבור דקות אחדות. שטיין מגלה שצמד השירה בציבור (בלונדינית חובקת גיטרה, צעיר פרוע שיער בסנדלים שכבר מהדק את רצועות האקורדיון לגופו) עולה להופיע לפניו. עתה ייאלץ לסבול חצי שעה מיותרת חנוט בתוך החליפה המטופשת הזו. הוא מחפש בעיניו את בילהה, לו לפחות הייתה משחררת מעט את לפיתת הפפיון. הוא בטוח שהיא הייתה מוצאת כהרגלה את המילים הנכונות לנחמו, "שטיין, זה שאתה עולה שני אומר שאתה האמן העיקרי של הערב, והם רק החימום". מילא. זה נכון, הם רק החימום. מזל שהידיים זריזות כמו פעם. כמעט כמו פעם.

כשסוף סוף מזמינים אותו לעלות, "הגענו לרגע שכולכם חכיתי לו, קבלו את קרלוני הגדול," שטיין אפילו לא ממתין לסוף המשפט ומתפרץ אל עבר הבמה. בדרך, שוד ושבר, הוא מועד על ההליכון שאחד הקשישים הניח לצידו במעבר, שבאמת היה מעט צר מדי. בן רגע פורחות מכיסיו מטפחות צבעוניות וכדורי פינג פונג מתגלגלים החוצה והלאה. הקהל מצטחק ומוחא כפיים, בטוח שההופעה כבר התחילה. בילהה צצה משום מקום ומשליטה סדר בעניינים. שטיין מתקבל על הבמה בפעם השנייה בתשואות עידוד רמות. רק בילהה מביטה, מודאגת, בצליעה החדשה.

בהופעה נדמה שהכל הולך בסדר. הוא מעלים שעון זהב ומוצא אותו בתיקה של אם הבית, מפריד ומאחד טבעות גדולות הנענות לתנועותיו בקרקוש מתכתי נעים, ורק הכדורים משום מה מסתבכים לשטיין בין הידיים, כאילו היה טירון, כאילו אינו נוהג להקפיץ כדורים אלו ממש כבר שלושים שנה. שטיין שומט אותם  בבהילות לתוך שקית הקטיפה הארגמנית, להרחיק ממנו את השפעתם הרעה. יש לו כמה בדיחות לשעת חירום, והוא שולף את הראשונה שעולה בדעתו -

"אומרים שרופאים קוברים את הטעויות שלהם, אבל אנחנו, אנחנו מתחתנים עם הטעויות שלנו".

זקנה שתסרוקתה מנופחת צועקת בקול נרגז שלא שומעים, שתי זקנות אחרות משתיקות אותה בזלזול - "פפפ, זאת חושבת שהיא תנהל פה את הענינים." שטיין מנגב את המצח בשרוול, ועוד כמה תפרים, כצפוי, לא עומדים בעומס. עכשיו הוא די בטוח שעלה לו החום, אולי אפילו שלושים ותשע פסיק חמש. שטיין מייחל למיטה, כוס תה, לשמיכה שתכסה אותו עד מעל לראש.  בילהה מעיפה מבט חטוף אל שעון הקיר וחושבת, "אולי כדאי שכבר אצא לחמם את המנוע של האוטו, שלא יהיו בעיות אחר כך בהתנעה." היא לובשת את מעילה ויוצאת, שטיין מלווה אותה החוצה במבט כבוי, למה למה למה היא מפקירה אותו לחסדיו של קהל הזרים הזה, הלחם, השעשועים, אם אין לחם תאכלו עוגות עד שתתפוצצו. ההצגה, הוא מזכיר לעצמו, ההצגה חייבת להמשך. בקול דרמטי שטיין מבקש מתנדבת מהקהל, אחת שתהיה מספיק אמיצה להשתתף ב"קסם ההיעלמות הגדול". הוא סוקר את האצבעות המהססות, ומצביע על אחת,  בת תשעים נמרצת, שלוש שורות פנינים זוהרות על עור צוואר עודף. שטיין פותח את דלתות הארון ומציג לעין כל את ריקותו לראווה.

"ומה שמך?"

"הילדי..."

שטיין אוחז בידה ומביט עמוק לתוך עיניה, שהקטרקט עמם את צבען. "יש לך נסיון בקסמים, הילדי?"

"לא בדיוק," עונה הילדי, וכל הקהל צוהל איתה, חרד איתה. היא משלהם.

"חוששת, הילדי?"

ככה ככה, היא מסמנת בידיה

"אל תפחדי, מרגיע שטיין,  "אני אדגים לך קודם על עצמי."

שטיין מחייך חיוך רחב, מסיר את כובעו השחור ברוב טקס ומפקיד אותו בידיה של הילדי. הוא קד קידה, ולא שוכח לנופף בידו אל הקהל לפני שהוא צועד פנימה. המתנדבת פועלת על פי הוראותיו ומבריחה את הדלתות כהלכה.

מתוך הארון מהדהד קולו של שטיין, "עכשיו תספרי עד עשר, בקול רם, אחת..."

היא סופרת, "שתיים...שלוש...."

 ב "עשר!" לא קורה שום דבר מיוחד והיא ממתינה להוראות נוספות, חובקת את כובע הצילינדר ושולחת מבטים לא שקטים אל עבר הדלתות. הדקות חולפות, ועדיין לא קורה דבר. רגשי אשם כבדים אופפים את הילדי, אולי נעלה את הבריחים חזק מדי, אוי ואבוי. היא מביטה אל הארון בתחנונים. גם רגש הקלה מתגנב מאי-שם, מזל שהשרלטן הדגים קודם על עצמו. דבר כזה!!! מישהו מהשורה השלישית צועק לה, "הילדי, נו תפתחי כבר את הארון" והילדי מהססת, מה פתאום שתיקח על עצמה אחריות של קוסמים והיא נזכרת באמא שלה שתמיד גערה בה אף פעם לא להתנדב לשום דבר.

הקהל נשאר לשבת במקומו, סבלני. הם רגילים לחכות בסבלנות אין קץ. חלקם מוחאים מדי פעם כפיים, חלקם שומטים ראשם ומנמנמים. הילדי עדיין  פוחדת לקלקל, אולי תיגע בטעות במשהו שאסור לגעת בו וייגרם אסון. אולי אדון ברגר מהשורה השלישית יעשה משהו, סוף סוף זה לא עניין לנשים והבריאות שלה לא אי אי אי. מישהו הולך לחפש את המנהל והילדי עדיין על הבמה, בחוסר שקט גובר והולך, כפות רגליה מצביעות פנימה, ידיה ממוללות את שולי הכובע, והיא ממתינה להוראות נוספות.

 כל הזכויות שמורות למירי שחם [email protected]