משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

במערכון "הכוס שלי" של שי ודרור, השניים מדמים מפגש טלויזיוני בין שתי נשים.

אחת מהן היא מנחת התכנית (מן הסתם תכנית בוקר, פועלת זוטרה של הזוהר הטלוויזיוני), והדמות השניה, המרואיינת, מוצגת  על ידה כסופרת/משוררת ריקי כהן-לזרוב.

התפאורה נבחרה כך שתשרה על הסט אווירה ביתית בלתי פורמלית: במרכז החדר עומדות שתי כורסאות תואמות שציבען נייטרלי וביניהן מפריד שולחן קטן. זה אינו שולחן ישיבות המאפיין תכניות פוליטיות, אלא שולחן אירוח קוקטי שמאפשר להניח עליו שתי כוסות מיץ ולא הרבה יותר מזה. הריהוט זול ולא מתוחכם, נעדר סגנון אישי. על הקיר תלויות מספר תמונות, תכונתן העיקרית היא היותן לא גדולות מדי ולא דומיננטיות מדי. בנוסף צמודות לקיר שתי שידות ועליהן גופי תאורה המפזרים אור רך, חמים ומחמיא. מספר קישוטים קטנים מונחים על המדפים האחוריים, לחיזוק האווירה הביתית האינטימית. הקישוטים שנבחרו לעטר את המדפים (עד כמה שהצלחתי להבחין), כללו בובות קטנות סרות טעם ושאר פיצ'יפקעס, שבעליל אינם מתאימים לנשים בשלות אלא לילדות קטנות. כלומר כבר בבחירת התפאורה ישנו מסר סמוי של הקטנה והגחכה מחד, וטשטוש מאידך.

שתי הנשים לבושות על פי מיטב אפנת ויצ"ו ומשדרות שמרנות יתר, עד כדי שעמום מפוהק.

מתחיל דיון.

מסתבר שהיוצרת כתבה ספר:

המנחה פותחת במחמאה -

"את כתבת את הספר הנפלא - הואגינה שלי היא שלי ודיר באלקום לגעת לי בה בלי רשות."

היוצרת מאשרת, ומסבירה את מניעיה:

"כי אני אישה חופשיה ויש לי כוס. הכוס הזה הוא שלי ואני לא מתביישת בו, למה אני צריכה להתבייש בכוס שלי, מה אני גנבתי אותו?"

כאן נעשה קישור אסוציאטיבי בין כוס לבין כיסויו, דווקא הדגשיה של הדוברת חותרים תחת אמירתה, ומאשרים את שהכל יודעים - הכוס נתפס כאיבר שיש להסתירו ולהתבייש בו. ואמנם היוצרת יוצאת כנגד תפיסה זו, באמצעות חזרה מדיטטיבית כמעט על הצירוף 'הכוס שלי'.

לכאורה, היוצרת מצהירה על המובן מאליו:

"הכוס שלי הוא שלי ואף אחד לא יגע לי בו בלי רשותי."

המנחה ממהרת להסכים. השיח הנשי, כידוע, הוא שיח שמבוסס על הסכמה ושיתוף:

"נכון נכון נכון, את כל כך צודקת."

היוצרת נענית לבקשת המנחה וקוראת את השיר הראשון מתוך סיפרה, שם השיר "כוס פרטי".

בניגוד לשמו המורכב של הספר, השיר עצמו פשטני ולקוני:

הכוס שלי הוא כוס פרטי

פרטי הכוס שלי

פרטי הוא כוסי, כוסי הוא פרטי

פרטי

כוסי

ההקראה תיאטרלית מאד. המנחה מתפעלת - "את כל כך צודקת, הצלחת לנסח בכמה מילים פשוטות את כל ההוויה פמיניסטית, את כל הדיכוי הנשי."

על כך עונה לה היוצרת, "כל הדיכוי הנשי בכוס שלי."

וכאן מגיע המפנה. האורחת מציעה למארחת הצעה:

"את רוצה לראות את הכוס שלי? אני אישה משוחררת." תוכן הדברים, הנימה בה נאמרו - מציעים רטוריקה אחרת, זרה לרטוריקת השיתוף שאפיינה את השיחה עד כה - אכנה זאת האגרסיה של השחרור. ברגע שהאורחת הפסיקה עם "הדיבור על" - והעבירה את הדיון למישור אחר, מישור הגילוי - היא החליפה נימה, ואימצה רטוריקה תוקפנית יותר. המחווה הגופנית שהיא מציעה - "להראות" את איבר המין, היא מחווה גופנית גברית - הרי איבר המין הגברי בנוי כך שהוא ניראה מאד ובעל אינספור ייצוגים תרבותיים גלויים (אפרט בהמשך), זאת בניגוד לאיבר הנשי המוכמן. אולי בנוסף היא גם חיקתה, באורח לא מודע, את הרטוריקה הגברית התוקפנית יותר, האסרטיבית. מכאן והלאה, חל פיצול - האורחת והמארחת כבר אינן באותו צד - כעת המארחת מייצגת את המימסד, את הסדר הטוב, בעוד האורחת מייצגת את האמנות, את אופציית ההתפרעות, השחרור המוחלט ממוסכמות, את הפרוע והניהליסטי.

המנחה נסוגה - "לא לא, אולי יותר מאוחר."

היוצרת עומדת על שלה - "אני אישה משוחררת!", וכשהיא מבינה את המצב לאשורו, היא מסכמת - "אז אני לא יכולה להראות את הכוס שלי?"

המנחה שנדחקה לפינה מבינה שעליה לומר מילים מפורשות כדי להחזיר לידיה את השליטה במצב. היא מסננת - "הכוס שלך הוא שלך, הוא שלך ושיישאר אצלך."

הדיון מופסק, הסדר הטוב הושב על כנו, אפשר לנשום לרווחה.

~^~

מהי אישה?

על פי פרויד, האישה היא גבר פגום, גבר חסר. היא יצור אימפולסיבי, לא צפוי, פראי. לפיכך האישה היא יצור נחות מבחינה מוסרית, ויש ליטול ממנה את האחריות למיניותה. האישה חייתית, שאיפתה להפיל ברשתה גברים כדי לחפות על קנאת הפין, ממנה היא נרגעת רק עם לידת תינוק.

התיאורטיקניות הפמיניסטיות התקוממו נגד התפיסה השובניסטית הזו. כבר ב1968 טענה נעמי ויינשטיין שפרויד בנה את התיאוריות שלו אודות המיניות הנשית על סמך מיתוסים שמעולם לא נבדקו.

אבר המין הגברי בולט מאד בנוכחותו, בעוד האיבר הנשי מוסתר וחבוי. לאיבר הגברי יש צורה מסודרת וברורה, גבולות מוגדרים, בעוד האיבר הנשי אמורפי, צורתו לא מסודרת ולא קבועה, גבולותיו אינם ברורים.

הזהות המינית הגברית  סובבת סביב האחד השלם. נשים התמרדו כנגד בשורת  'הגוף החסר', והאלטרנטיבה שהציע הפמיניזם הצרפתי היא לראות במיניות הנשית לא מחסור אלא ריבוי (מטפורת השפתיים שהן שתיים ונוגעות זו בזו, אוטוארוטיקה).

מן הפן התרבותי, הבניית הזהות הגברית תישען על האחד השלם המטפורי, ותעודד ערכים כמו - לינאריות וסדר. אם להתייחס לתחום האדריכלות למשל, שהוא תחום דומיננטי הקובע את דמותו של המרחב הציבורי - נקודת מבט גברית תקדם  קווים ישרים, זוויות ישרות, חללים מסודרים. מבט חטוף בקו הרקיע של כל עיר גדולה יאשש את הדומיננטיות הפאלית. קו הרקיע של כל עיר גדולה מוכיח שלפחות מטפורית, לגברים אין שום בעייה להראות את הזין שלהם. הדימוי הפאלי נוכח מאד בסביבה, האחד-השלם-הבולט-החלק-המסודר - הוא היצוג הגברי - מהדהד מכל בניין משרדים מודרני, עמוד תאורה, אנטנה. עד כדי כך דומיננטי הייצוג הזה, שהוא מתיימר לאוניברסליות, ומשכיח שמדובר כאן בנקודת מבט גברית.

~^~

נחזור אל המערכון. 

המנחה מסכמת: " "הכוס שלך הוא שלך, הוא שלך ושיישאר אצלך."

נחשוב על ילד שמסתובב במרחב הציבורי, ועל ילדה. הם נחשפים בהדרגה אל העולם. הילד רואה מולו אינספור ייצוגים פאליים, בעוד הילדה מחפשת בעיניה לשווא את הצורה הבלתי נחרצת, המשתנה, הצורה המקיימת דיאלוג של שיתוף עם סביבתה, הצורה המסולסלת, המעוטרת והמקושטת. היא אינה מוצאת דבר מזה.

למה, בעצם?

"כי הכוס שלך הוא שלך, הוא שלך ושיישאר אצלך."