משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

כמו מרקו פולו אתה אומר: ונציה, פאריז, שוק לוינסקי, ומביא את המקומות שלך ופורש אותם לפניי בנדיבות, כמו סחורה למשש. בחשש-מה אני מוציאה מתוך תיק [שבשום אופן לא יוכל להיות מזוודה, אין לו די כישורים לכך] את המקומות שלי ומהססת אם לנקוב בשמם לפני שאני מניחה אותם לראווה על יד המקומות שלך [עד אתמול היו נטולי שם, אני נזקקת לשמות רק כשאני מתארת אותם לאנשים אחרים]. האם עכשיו אנחנו מבינים שאין משמעות למרחקים, וכל המקומות רחוקים באותה מידה שהם קרובים? ואם ענית "כמונו", גם אני עניתי "כמונו". המקומות המלאים שלך זכר והמקומות הריקים שלי נקבה צפים אלה לקראת אלה על פני קליפות מעורערות של יבשות ועל פני ימים גדולים, מדי פעם נוגעים זה בזה בעקשנות מוסיקלית של קשת שנדרכת הלוך ושוב על פני מיתריו של קונטרבס, ובכוונה אמרתי קונטרבס כדי להוכיח רצינות, כי באותה מידה יכולתי הרי להתבטא עם קצת יותר מקורטוב של רגש: "כמו שפתיים שמתנשקות וניתקות ושוב מתנשקות ושוב ניתקות ולא הנשיקות הן שמשנות את השפתיים אלא משהו אחר". אולי בצליל נקישה רך של חלקים שמצטרפים לכדי שלם הגיוני המקומות שלנו לפעמים מתערבבים, עד כדי כך שהסינית הקטנה מהמדרכה בפאריז נותנת לך עודף עבור שקית אטריות שקנית בשוק לוינסקי, ובאותו זמן גם חולפת מולנו צוחקת בתוך גונדולה, והעיניים שלה מצטמצמות אבל לא כמו חרכי ירי והיא לבושה בחליפת חצאית מצמר, בת שני חלקים.

פאריז רק שלך ו-ונציה רק שלך, ואני מכירה חנות אחת בשוק לוינסקי שמוכרת רק מלח. אני זוכרת כשעוד היתה שם מספרה, ואחר כך בית מלאכה שבו תיקנו בובות מקולקלות של חלונות ראווה, והאיש שתיקן אותן תמיד תיקן אותן כך שהפך את כולן לבנות דמותה של אהובתו שאבדה ברוסיה, והיה מתקן וממלמל, "מאשה, מאשה". פעם חשב שיום אחד הוא עוד עלול לשכוח את הזוית שבה לחייה מתקמטות לחיוך, ומאז אותו יום סגר את בית המלאכה ולא שב לשם יותר. איש לא הופתע כשבוקר חורפי אחד נפתחה שם חנות מלח. בחנות המלח מוכרים גרגרי מלח מכל העולם בתוך צנצנות שקופות זהות אשר מסודרות על מדפים לבנים כמו בבית מרקחת, ורק חיים יודע להבדיל בין מלח שנכרה מתוך מערת פעמון סודית בהרי הקרפטים לבין מלח שנאסף בלילה מקצה קוציו של צמח מדברי אחד ששכחתי את שמו. הוא מאיץ בי לטעום מלח מהמכרה שממנו היו מביאים לאלכסנדר מוקדון, ומראה לי ברוב חשיבות צנצנת מלח ריקה למחצה, שנשמטה מתיבתו של הטבח של נפוליאון במהלך הנסיגה הבהולה מחופי עכו. מקרוב קל להבחין שאין מלח דומה למלח, ויש גוונים עדינים, לבן עם נתזים סגולים או לבן מוזהב קצוות , והסוג ההוא, כמעט ירקרק-כסוף, ואני מצביעה על הצנצנת ומבקשת מחיים שיתן לי מאה גרם. "בבקשה, מאה גרם ונציה בשבילך", הוא ממלא לי שקית נייר חומה, ומאחוריו ומצדדיו עולים המים בקצב של שישים מילימטר לשנה.