[1]
בוקר אחד התעוררתי לגלות את "הגלגול" של קפקא פתוח על השידה הסמוכה למיטתי (האם בשרם הלבן של הדפים היה חשוף ונטול הגנה? לא, האם כיסו אותם מילים שחורות כמו פלומות שיער עדינות של מקומות מוצנעים? אני כותבת, "לא"). קפל בשולי אחד הדפים סימן את המקום בו הפסקתי לקרוא. האינטימיות הגלויה של הדף החשוף מזעזעת אותי, הרי כל מי שיביט - יראה. מיותר לציין שמעולם לא קניתי את "הגלגול" של קפקא, מעולם לא הנחתי אותו על יד מיטתי, וכמובן שלא מצאתי ריס ניצול בעמוד 124 ("אי-הנעימויות"), בכל אופן לא אני.
[2]
בזמן האחרון אני ממעטת לעזוב את המיטה. אנשים מצויידים בכל מיני מנגנונים משוכללים: עבודה, ילדים, חלומות. ולי יש מיטה. אני שומרת על קשר-עין קבוע עם המיטה שלי, וכשאני יוצאת בדרך כלל המיטה באה איתי, נישאת על הגב או נגררת מאחור כמו מיטת-מחמד. התרגלנו. לפעמים אני שוכחת אותה, יש לי זכרון מחורבן, פעם אחת אפילו הצלחתי לשכוח אותה למשך שנה שלמה. בסוף לא הייתה ברירה, חזרתי אליה, על הגב, נגררת מאחוריה כמו אחת-מחמד, והיא עוד ציפתה שאכיר לה תודה. פיתחה כלפיי רכושנות אובססיבית, אני מעדיפה לקרוא לזה "אהבה". זו חייבת להיות אהבה כשהיא בולעת אותי באופן שהיא בולעת אותי, מיטה כמו שיריון, כמו צוללת, כמו אפיריון על שלושה פילים הודים, שני צבים ונחש אחד. אם אגיד שהמיטה נוגסת בי, נובחת עליי, את מי מבין שתינו יקחו להסגר.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: