משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

בשנת 1697 פרסם הצרפתי שרל פרו לקט סיפורים עממיים הידוע כ"סיפורי אמא אווזה". אחד הסיפורים מתוך הלקט הוא הסיפור אודות כחול הזקן, או כפי שהוא מכונה לפעמים, "אשתו השביעית של כחול הזקן". כחול הזקן הוא סיפור אימים גותי אשר סיפק השראה ליצירות רבות: אופרה של בארטוק למשל, בלט של פינה באוש, ואפשר לראות כאן סרט ראינוע משנת 1901, המגולל את סיפור המעשה בשלמות, Barbe bleu.

להלן הסיפור, על פי הנוסח שפורסם ב'רצות עם זאבים':

כחול הזקן היה גבר עשיר, יש אומרים מכשף כושל, שהתהדר בזקן כחול ומרתיע. פעם חיזר אחר שלוש אחיות, ואף לקח אותן לטיול רכוב ביער, במהלכו דאג להשקותן ולהאכילן בכל טוב. כששבו לביתן, אמרו זו לזו - "אולי אינו מפחיד כפי שחשבנו", אך בליבן עדיין קינן חשש מזקנו הכחול המשונה. הוא נשא חן במיוחד בעיני האחות הצעירה, אשר הגתה בו והגתה, וככל שהרבתה להגות בו, זקנו כבר לא נראה לה כל כך כחול, והיא סברה שלהינשא לו לא יהיה רעיון רע כל כך. 

וכך היה: האחות הצעירה נישאה לכחול הזקן, וחיה עימו חיי נוחות בארמונו המפואר.

יום אחד פנה אליה כחול הזקן ואמר, "איעדר למשך מספר ימים, עליי לצאת למסע עסקים.

את רשאית להזמין את אחיותייך לארח לך לחברה. אני מפקיד בידייך את צרור המפתחות שלי, תוכלי להיכנס בעזרתו לכל חדר וחדר ברחבי הארמון. רק חדר אחד יוותר נעול בפנייך. רואה אַת מפתח קטן זה? אני אוסר עלייך להשתמש בו."

הכלה הצעירה עשתה כדבריו, והזמינה את אחיותיה לביקור. האחיות שאלו בסקרנות מה אמר לה בעלה, והיא סיפרה להן אודות צרור המפתחות.

"נשחק", הציעו, "ננסה כל מפתח ומפתח, ונבדוק לאיזו דלת הוא מתאים." היום עבר בנינוחות ובנעימות. מאחורי כל דלת שפתחו מצאו אוצר אחר. רק דלת אחת לא נמצאה, זו התואמת למפתח הקטן. לאחר שמשחקן הסתיים, וכל מפתח הותאם לכל דלת, שמעו פתאום חריקה. הביטו וראו דלת עץ קטנה שנסגרה מעצמה. ניסו לפתוח ולא הצליחו.

"מהר, המפתח הקטן!" קראה אחת האחיות, והכניסה אותו לחור המנעול.

הדלת נפתחה. לעיניי האחיות נתגלתה שלולית דם שנקוותה על הרצפה. בחדר נערמו עצמות וגולגולות של נשים, ששת נשותיו הקודמות של כחול הזקן. הן מיהרו לנעול חזרה את הדלת, אך אז גילתה האחות הקטנה שהמפתח הוכתם בדם. היא ניסתה לנקות את המפתח, ללא הצלחה. הטמינה את המפתח המוכתם בשמלתה, אך המפתח הוסיף לשתות דם והשמלה אף היא הוכתמה. כל הניסיונות לנקות את המפתח – לא צלחו. לא מירוק בשערות סוס, גם לא חבישה בקורי עכביש, אף לא צריבה באש.

דם הוסיף לשתות מן המפתח, והיא החביאה אותו בארון.

כחול הזקן שב אל ביתו. הוא התעניין: "האם עבר עלייך זמן היעדרותי בנעימים?"

"כן," השיבה אשתו, "אחיותיי באו לביקור ושיחקו עמי."

היא השיבה לו את צרור מפתחותיו, וכחול הזקן שאל היכן המפתח הקטן.

"רכבתי ביער, הצרור נשמט, וכשהרמתי אותו נחסר ממנו המפתח הקטן."

כחול הזקן פתח את ארון הבגדים. כל הבגדים כוסו דם. "שקרנית," צעק, "פתחת את הדלת האסורה, וגם אותך אהרוג!"

לאחר תחנונים רבים, הסכים לדחות את מעשה הריגתה ברבע שעה, כדי שתוכל להתכונן למותה.

בייאושה, הציבה את אחיותיה בצריח המגדל, ושאלה אותן חזור ושאול, "האם אחינו כבר הגיעו להצילני?"

"איננו רואות אותם," הייתה התשובה.

כחול הזקן הודיע שהזמן תם.

שוב קראה אל אחיותיה, "אמורנה לי, האם אחינו כבר הגיעו?"

האחיות צהלו, "ענן אבק מתקרב ממרחק."

כחול הזקן התקרב אליה, אך האחים הקדימו אותו. הם נכנסו לארמון, הרגו אותו ופיזרו את עצמותיו בשדות, כסעודה לאוכלי נבלות.

*

ב'עיין ערך אהבה' כותב גרוסמן:

"היום יודעני אל נכון שיש בני אדם שטעם חייהם הוא העבודה, ויש שהאמנות או האהבה הן שורש נשמתם והפשר האחד לקיומם. אך אנוכי שייך כנראה לסוג השלימזלים, כי שרה שלי, היא לבדה הייתה טעם חיי ופשרם, ולי נודע הדבר הזה רק כאן. איי, סבורני שרוב הבריות יודעות לשמור נפשן משגיאות שכאלה. מאחל אנוכי לך שתדע להישמר מכך. יען כי זה אשר מאוהב באהבה לעולם ימצא לו אדם חדש לאהבו, אלא אנוכי הן רצעתי אוזני אל אישה אחת. לא היו לי חיים לאחריה, והרי אף אותה לא השכלתי לאהוב כראוי לה..."

*

כחול הזקן ודון ז'ואן. שניהם אספני נשים אובססיביים, מתאהבים סידרתיים. ובכל זאת קיים הבדל מהותי ביניהם – האישה הנוכחית של דון ז'ואן משכיחה ממנו לחלוטין את האישה שקדמה לה, בעוד שכחול הזקן אינו מסוגל לפנות מקום לאישה חדשה עד שאינו מוחק ומשמיד כליל את האישה הקודמת.

למעשה,דון ז’ואן אינו רואה את מי שעומדת מולו - מבחינתו זו תמיד אותה אחת, האישה מולו שקופה.

זו האהובה הארכיטיפית שבה הוא מאוהב, דון ז'ואן מאוהב באהבה עצמה. לעומתו, האישה של כחול הזקן מובחנת מדי. היא נוכחת. כחול הזקן הוא, למרבה הפרדוקס, גבר של אישה אחת, ולכן אינו מסוגל להתפנות לאישה חדשה עד שישמיד את זו שקדמה לה.

*

בתגובות לפוסט הקודם, שם החל הדיבור על כחול הזקן, כתב אחד המגיבים [המקפיד על חסיון שמו, כאן מחקתי הערה סרקסטית] –

"המניע של כחול הזקן בסיסי ועתיק יומין. הוא רוצח אותן כיוון שהן לא צלחו את מבחן הסקרנות האנושית ובכך הוכיחו שאינן צייתניות וממושמעות כפי שמתבקש מרוח התקופה.

כחול הזקן הוא ג'נטלמן של ליידי אחת ובעל תסביך אמון מופרז, רגע לפני שהוא מאמצה לנצח כחלק אינטגרלי מהווייתו, מגיע מבחן המפתח.

העובדה שכולן ללא יוצא מן הכלל נכשלות במבחן המשמעת, הוא לדעתי הבסיס לוויכוח פילוסופי כלשהו.

באקט רציחתן חוסך מעצמו האומלל אוטוטומיה עתידית או אולי אפילו אבדן לדעת."

ההסבר הזה לטעמי הוא הסבר צדקני ומלא חורים. הסיבה שהוא מציב בפניה מבחן כה קשה 'רגע לפני שהוא מאמצה לנצח כחלק אינטגרלי מהוויתו', היא בדיוק הרצון שלו לחמוק מאותו נצח עם אישה אחת, קבועה. הנצח מפיל עליו אימה, הוא לא מסוגל לעמוד בהתחייבות ומבקש דרך להפר אותה.

האם באמת זה מה שהמבחן בודק? צייתנות? משמעת? מדוע הוא מעמיד אותן למבחן רק בשלב מתקדם של הזוגיות, לאחר שכבר בחר את בחירתו, ונשא אישה? ההיגיון מחייב לקיים מבחנים מהסוג הזה לפני שלב השבועה הזוגית, לא? ואיזה מין מבחן זה? מה הוא בדיוק בוחן שם? אין זאת כי אם כחול הזקן מייעד מראש את נשותיו לכשלון מר, הרי ברור שאין אפשרות שלא להיכשל במבחן הזה. האם כך נוהג גבר אוהב?

כל הסיפור מריח כמו מלכודת. מוצג בפנינו ריטואל של מתחתן סידרתי. התבנית חוזרת על עצמה: הוא נושא אישה, מתחילים לעלות בו ספקות, הוא בודק אותה, היא נכשלת, הוא הורג אותה וחוזר חלילה. למעשה, הגבר בונה לעצמו מראש תסריט כוזב של אכזבה, והאישה מתומרנת לתוכו, ולא נותר לה אלא למלא את התפקיד שנכתב מראש, ולאכזב.

מבחן המפתח מזכיר את האיסור הגנעדני האלוהי - כל הפירות מותרים למאכל, מלבד פרי עץ החיים ופרי עץ הדעת. האיסור הוא שמכריע את הכף, בכך שהוא מבדיל בין הפרי האסור לבין כלל הפירות האחרים. האיסור הוא למעשה סימון, הבלטה.

השלב הראשון של מע' יחסים זוגית, הוא שלב ההיקסמות, ובו שני הצדדים עיוורים לחסרונות זולתם. זה השלב בו כחול הזקן דבק בה, מזתומרת, אינו מש ממנה.

בשלב השני מסתמנת חזרה לשיגרה. ירח הדבש נגמר, עת לחזור לעסקים. זה השלב בו בן הזוג הנבחר כבר אינו עוטה את חליפת כליל השלמות, הוא מתגלה בהדרגה במלוא אנושיותו, על חסרונותיו ומגרעותיו. זה השלב ממנו חושש כחול הזקן, ולכן הוא יעשה הכל כדי להישאר בשלב הראשון, גם אם 'הכל' פירושו, החלפת המושא.

כותבת רחל חלפי, ב'בלדה על כחול הזקן':

"כחול הזקן יושב בגן העיר ויודע בכל פרודה

מפרודות גופו מה זה

מוות   זה למה שזקנו מכחיל   זקנו מכחיל מאימה

אילו יכול היה נהמה!

הוא חוזר הביתה אל האישה שהוא אוהב.

זקנו מכחיל מאימה והוא חוזר הביתה אל אשתו.

מחר אולי תהיה שמנה

אולי מחר היא תתחיל לדבר צרפתית. הוא פוחד.

הוא רוצה אותה כמו שהיא עכשיו

והוא פשוט

מכניס אותה לקיר"

כותב אוסקר ויילד, מתוך הבלדה על כלא רדינג:

Yet each man kills the thing he loves,

 By each let this be heard,

Some do it with a bitter look,

Some with a flattering word,

The coward does it with a kiss,

The brave man with a sword!

Some kill their love when they are young,

And some when they are old;

Some strangle with the hands of Lust,

Some with the hands of Gold:

The kindest use a knife, because

The dead so soon grow cold.

Some love too little, some too long,

Some sell, and others buy;

Some do the deed with many tears,

And some without a sigh:

For each man kills the thing he loves,

Yet each man does not die