משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

הריח. מי שייכנס אל המשרד שלנו, יהא זה מבקר מזדמן, נער שליחויות חסר סבלנות, או אחד מבין העשרות הרבות של עובדינו המסורים, אינו יכול להתעלם מהריח. מערכת האוורור, כמובן, יעילה מאד, ועדיין, ניחוח חייתי דק מן הדק מפרכס תדיר באוויר. ניתן להריח אותו מעל ומתחת לניחוחו הנשכני של הקפה, מתנגש בשוליה של עננת הבושם הצפופה, התלויה מעל שולחנה של מזכירתו השמנמנה של המנהל, משם הריח נסוג, נספג בניירות הישנים, בגושישי האבק השקועים ביניהם, במדפי המתכת עליהם הם מונחים, נטמע בקירות. רק אחר כך מבחינים באריה. משורע באחת הפינות המרוחקות, סמוך למגרסת הנייר המקולקלת, גוון עורו צהוב חיוורייני, באין אור שמש להבריק את פרוותו. איני צריך להביט בו כדי לראות את קפליו המלכותיים העצומים רפויים, את חזהו העולה והיורד, מתואם עם מחוג השניות של שעון הקיר הגדול. אני מכיר היטב את חוסר האיזון בין הראש השעיר, המפואר, לבין הגפיים הצינוריים. דומה שהוא שוכב שם מאז ומתמיד. ותיקים ממני סיפרו שהאריה הוא בשר מבשרו של המקום הזה, עוד מתקופת השלטון העות'מני, שאז נבנה הבניין הזה עצמו, בפיקוחם של מהנדסים מביירות. כל הנוסע צפונה אינו יכול שלא להבחין בבניין האבן היפה, שחלונותיו הגדולים קרועים אל נוף השווארמות המפוייח של רחוב יפו.

 במהלך יום העבודה שורר במקום רחש נעים של אנשים עסוקים. אנוכי, ותיק יחסית, מזהה את רוב הפרצופים, אך את חלקם הגדול אינני מכיר בשמם. הם מתחלפים כל הזמן, בתדירות מצערת באמת. מטבע הדברים, החדשים מוצאים עצמם ממוקמים קרוב יותר למרבצו של האריה, ואני, מכל מקום, התפנה שולחן טוב, עוד בקיץ של השנה שעברה, על יד החלון המערבי. אין כמו קרני האור האחרונות של היום למשוח בענבר רגעי את הזמני והחולף, להעניק חשיבות מהורהרת לדברים.

אחת לחמישה שבועות בערך, ההנהלה הראשית מתירה לכולנו לצאת הביתה מוקדם מהרגיל. אנשים אחרים היו מנצלים את מתת החסד  כדי להתהולל, לא, לא אני. אני חוזר ישר הביתה, אל הריקנות השקטה, והשעות חומקות להן בין הרהור להרהור. תמיד יש דאגות רבות כל כך לתת עליהן את הדעת. רק לא לחשוב על קולות הפצפוץ, איוושת הבשר ה-..., ה-... , הזינוק, תמיד ישנו הזינוק הפתאומי, מסה שרירית דורסת את האויר - למחרת, כשנחזור, הכל יהיה נקי ומצוחצח. אבל המנקה הגוצה ההיא, דווקא חיבבתי אותה, היא חייכה אליי מדי בוקר, מדי בוקר אני אומר, בסך הכל נהגתי להתעניין בשלומה, והיא - חיוך, לאה ומסור, נדמה לי ששתיים משיניה הטוחנות (העליונות?) היו שיני זהב. לא רוצה לחשוב על זה, גם לא על ילדתה הקטנה, משום מה הילדות הקטנות של המנקות תמיד מתלוות אל אמהותיהן בזמנים של חופשה מבית הספר. אני חושב ששמה היה שרה.