משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

ישנם סיפורים שמוטב לספרם בקיצור נמרץ.

כזהו הסיפור אודות האישה שעכביש טווה את קוריו בין רגליה. 

אותה אישה שכבה זמן ממושך במיטתה, שרועה על גבה,  עסוקה במחשבות על שארית חייה.

שכבה זמן ממושך עד כדי כך, שעכביש חום שהזדמן בדרך מקרה אל בין השמיכות, החל לטוות את רשת קוריו בין ירכיה.

האישה, מכל מקום, התייחסה אל העניין בשלווה גמורה.

נשים אופקיות, דהיינו כאלה הנתונות במיטתן פרק זמן ממושך, נוטות לפתח שיוויון נפש כלפי תופעות שברגיל היו מחרידות כל אישה זקופה.

שוויון נפש, שיש המבלבלים בינו לבין שלווה.

נניח לזאת.

בחלוף הזמן גדלה רשת הקורים ויפתה מאד. הקורים  נרקמו זה לזה בדוגמאות עדינות ומסובכות, ואפילו אור הירח המועט שהורשה לחדור אל החדר פנימה, הספיק על מנת לצבוע את הקורים בזוהר כפור שקוף ומנצנץ.

האשה, שבזווית עיניה עקבה אחר התקדמות הטוויה, אפילו מצאה עצמה מתרגשת מעט. היא הפתיעה את עצמה כשריסקה בשבילו ביסקוויטים לפירורים זעיר ים.

לא עבר זמן רב, והעכביש התרגל לאכול מתוך כף ידה ממש.

פעם אחת, אפילו צחקה כמעט בקול רם כשחשה אותו רץ רעבתן על הקורים אל עבר פירור קטן שאחזה.

אבל יום אחד הוא כבר לא היה לבד.

העכבישה לא נשאה חן בעיניה למן הרגע הראשון; תמיד נדחפה ראשונה לעבר המזון, ובכלל, הייתה גדולה ממנו וגסת הליכות כל-כך. האישה, ככל שניסתה, לא יכלה להתעלם מהתנודות התכופות, העדינות, של הרשת.

בוקר אחד בקעו הצאצאים.

היו המונים מהם.

הסדין הצחור התמלא אינספור נקודות שחורות, קטנטנות.

האישה מעכה אותם בין אצבעותיה אחד אחד, עד לאחרון שבהם,

ואז את העכבישה, ואז את העכביש.

אבל הסיפור הזה הוא כאין וכאפס בהשוואה לסיפור על האישה שהדביקה את שפתי ערוותה בדבק נגרים.