משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

במדף העליון, שלישית משמאל.  חודשיים דחוקה בין כריכה אפורה של ק.צטניק לבין שש מאות  עמודי ביוגרפיה של אחד, מצביא בדימוס, היום שר בכיר והוגה דעות. שוב מצמיד אליי כריכה קשה. מנסֵה לחכך כותרות. אני נמנעת,  גולשת אל העבר השני ככל יכולתי. יכולת התמרון מוגבלת. מילימטרית. בעמוד עשרים וחמש מופיעה אצלי המילה "ריקוד".

הוא מאווש אליי דפים, ואני מהדקת דפים. הוא מתעבה, ואני מידקקת. 

חשוב להתנהג כרגיל. בעמוד תשע עשרה מתגלה המילה "גלקסיה", סימן שאלה. מה זה עלה בדעתי. לא לעורר חשד. לא לעורר מהומה. לא לעורר אנטגוניזם. אני צייתנית מתוקה. לא לעורר. לא נעים. לא להטריד את מנוחת השכנים,  מ'הכנסת כלה', עד 'אסתרליין יקירתי', פה, מדף אחד מתחת. לא?

יאמר שפיתיתי. יאמר שאני לא יכולה בלי זה. יאמר שעם כולם, והרבה, וכל הזמן, ואפילו עם כמה בוזמנית, אחד ערבי. מה אני מול שש מאות עמודים של אחים לנשק ודילים? בקושי חמישים ושש, הוצאה עצמית. המילה "אהבה" נספרה אצלי שמונים וארבע פעמים.

אני מנסה להיות נחמדה. הדפים רועדים מעצמם, בעמוד שלושים ושמונה המילה "כּוּס" מופיעה פעמיים. אבוד לי. השופט יגיד שהזמנתי את זה, אני לא רוצה לחשוב מה יגידו כל האחרים.

הוא? לא קורא שירה. לפעמים, בימי ציוּן, יוצא לו לשמוע, לתפוס פה שורה, שם שורה, "ואומה תעמוד, קרועת לב אך נושמת". כן, מכירה. צחקוקים כבושים עולים משורת ספרי הבישול, שתי קומות למטה.