משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

גיא רייביץ, Soup Kitchen

יש מילים שהמציאות קברה; מילים השייכות לתקופה אחרת. ניתן למצוא את המילים הללו כמעט אך ורק בין דפי ספרים ישנים, אכולי זמן. למשל, "סנטוריום לחולי שחפת". גם "כינין" או "כפר מצורעים". עד לשנים האחרונות, גם "בית תמחוי" נמנה  על המחלקה הזו, מחלקת המילים האבודות שיצאו מהמחזור - אלא שהמצב הכלכלי המחורבן ניער את הביטוי מאבק, ובשנים האחרונות בתי תמחוי שבו להיות חלק ממציאות חיינו.

החגים מתקרבים, מרגישים אותם. בלא מעט בתים יתקיים בקרוב אותו סבב טלפונים מהוסס, אותו גישוש ראשוני נבוך - מי מארח השנה את ארוחת ליל הסדר המשפחתית. חמסין ראשון. עוד מעט יודיעו הלולנים על 'מחסור צפוי בביצים לקראת החג'. במדורים הכלכליים ישוו באמצעות טבלאות מפורטות את המתנות לשכירים, בכותרת יכתבו איזה סקטור נדפק השנה ואיזה סקטור שיחק אותה. במדורי התחבורה ידברו על הדילים המשתלמים לחו"ל, ההימלטות ההמונית הפכה גם היא לאחד מסממני החג. בשנים האחרונות נוספה על כל אלו גם גאות עונתית בבורסת הנזקקים; שוב תערמנה תרומות מזון תחת שלטים הקוראים לעזור להם לעבור את החג בשלום. שוב ייערכו מבצעי גיוס כספים; שוב ייצאו לצלם את ארוחות הסדר ההמוניות, את השמחה המאולצת, שמחת עניים.

משנה תורה לרמב"ם, ספר זרעים, הלכות מתנות עניים, פרק ט', ב':

"ב  וכן מעמידין גבאין שלוקחין בכל יום ויום מכל חצר פת ומיני מאכל ופירות, או מעות ממי שהוא מתנדב לפי שעה; ומחלקין את הגבוי לערב בין העניים, ונותנין לכל עני ממנו פרנסת יומו.  וזה הוא הנקרא תמחוי."

במאמר שפורסם בynet לפני כשנתיים, נאמר שיותר מ 24,000 נזקקים אוכלים מדי יום בכ 150 בתי תמחוי. כמעט חצי מליון נזקקים מקבלים סיוע ישיר מעמותות בצורת משלוח חבילות מזון הביתה, או עזרה ישירה בקניית מצרכים. לבתי תמחוי מגיעים רק הנזקקים הקשים ביותר, אלו שאינם מסוגלים לבשל לעצמם.

הצלם גיא רייביץ נתן להם פנים. הוא צילם סידרה אותה כינה Soup Kitchen. רייביץ אינו מספר היכן ממוקם אותו מוסד בו צולמו התמונות, הוא אינו מדווח דבר אודות שיחת השכנוע שהקדימה את הצילום. האם צולמו לפני הארוחה או לאחריה. איך פנה אליהם. האם התמסרו בקלות למצלמה, האם נאלץ להפציר בהם, לשכנע. כמה מתוכם סירבו לו. האם המילה 'בושה' צפה שם באוויר. אולי חלקם דרשו ממנו תשלום.

האם טעם הצלם בעצמו מהמזון שהוגש שם. 

תחת כל צילום מופיע כיתוב אחיד, טכני: שם, גיל, והכותרת "אנשים שהגיעו לאכול בבית תמחוי"

גיא רייביץ, על פי הכתוב באתר הצילומים שלו, צלם בוגר בצלאל, שהה שנים אחדות באפריקה שם השתתף כצלם בפרוייקטים בינלאומיים ומקומיים. אולי משם הביא איתו את הרגישות למצוקות הזולת. זוהי רגישות נטולת דרמטיזציה, כי סדרת הצילומים אחידת התנוחה מאופקת מאד, עניינית. כמעט סטרילית. אחידת התנוחה נראית כמו פראפרזה אכזרית על קטלוג אופנה בסטיילינג מינימליסטי. רבים מבין המצולמים חובשים כיסוי ראש. אולי בית התמחוי מנוהל על ידי עמותה דתית או חרדית. חלקם לבוש שכבות בגדים רבות, חלקם אוחז בידו שקית, אולי יצליחו להדוף לתוכה משהו קטן לארוחת ערב.

מה שבולט לעין בסדרת הצילומים הזו הוא העדר המזון. המצולמים ישובים על כסא כתר פלסטיק לבן פשוט, שנשלף מן הסתם מאולם האוכל, ומביטים ישר קדימה. רובם לא טורחים לחייך. אנשים קשי יום, כך נהוג לכנות אותם, וכי לילם רך מעט יותר מיומם?

עברתי פעם בנסיעה על פני בית תמחוי ברחוב החלוץ בחיפה. אני זוכרת שלט בד גדול, מאולתר, קשור בחבלים משני צידיו. מתנופף ברוח כמו דגל, כמו קו העוני. לא התעכבתי מספיק על מנת להבחין בסועדים, נסעתי הלאה. ואם הייתי עוברת שם רגלית, האם הייתי מצליחה לנחש מי מבין העוברים והשבים עומד להכנס פנימה? האם ניתן לזהות מצוקה במבט רחוב אחד חטוף? אשר, בן 48.  שמואל, בן 67. ראובן, בן 52.  פסח, ניסים, מלכה, אורנה, ועוד שמות, ולצידם רשימת גילאים מגוונת."לבתי התמחוי מגיעים אנשים מהשוליים, שבורי גוף ונפש, שאינם מנהלים אורך חיים נורמטיבי, וחלקם חסרי בית", אומר יו"ר עמותת "לשובע", עו"ד גל-עד חריש, "משפחות נורמליות מעדיפות לאכול בביתן, ואנחנו נותנים להן לקנות אוכל בעצמן, על חשבוננו, באמצעות כרטיס מגנטי. בבתי התמחוי אוכלים גם אלכוהוליסטים ונרקומניים, וגם, למרבה הבושה, קשישים שחיים מקצבת ביטוח לאומי, שזה בערך כלום". (ynet)

אני מביטה בהם שוב. בנימיני, 70, מרכיב משקפי טייסים. פנחס, 57, מצוייד במעיל עור ארוך ומגבעת, מזכיר בלבושו בלשים קולנועיים משנות הארבעים של המאה הקודמת. כפות הידיים של ניסים, 80, גדולות בהרבה ביחס לגופו הקטן.

מעט נשים. שתיים מתוכן מצויידות במקל הליכה. ורק החיוך הנכלם של גרוס, 75, כמעט מביא אותי לבכי.