משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

היה זה קרקס נשים רגיל. קרקס נשים שנדד מעיר קטנה אחת לעיר קטנה אחרת, היו עשרות כמוהו. ההופעות נקבעו על פי לוחות הזמנים של פסטיבלי נשים מקומיים. היו מאות כאלו.

והתזמורת ניגנה.

מנהלת הקרקס צעדה בראש. מאחוריה הסתרגל טור ארוך. כל המשתתפות, בצבעי פסטל אופטימיים, צעדו בסך על פי סדר הופעתן. הן צעדו בצעד קל ואחיד. הנשים שישבו בקהל הביעו את תמיכתן בדרכן השקטה והאוהדת, מלאת הכוונות הטובות. אריג כותנות הלילה השקוף, ממנו נתפר אוהל הקרקס, התנועע קלות. ספיראלות רוח נעימות הסתחררו פנימה, הפיחו חיים בבד הדקיק. הנשים בקהל אפילו לא נזקקו למניפות .

מנהלת הקרקס נעמדה במרכז רחבת הזירה והרכינה ראשה. כל האורות כבו, מלבד אלומה אחת, מכוונת היטב. חברות התזמורת, נשים כולן, אפילו הממונה על הקונטרבס הייתה אישה - שבתו באחת. המנהלת הניפה ידה בתנועה חדה אחת. שברי אור פגעו בשמלת הערב הירוקה ומשם ניתזו אל שיערה הבלונדיני הכסוף, האסוף על עורפה.

"ערב טוב", קראה בהתלהבות מקצועית, "ערב טובבבב, כמה טובבבב שבאתן"

להטוטניות על טרמפולינה גלגלו באוויר צלחות חרס גדולות ועליהן ארוחת צהריים מזינה, מבלי לשמוט פירור;  נשות-גומי גמישות להחריד התקפלו ושבו והתקפלו, ממלאות ביעילות כל חלל שהוקצב להן: מזוודה, תיק קניות, ארנק, תא מטען של מכונית. קוסמת העלימה ערימות של כביסה מלוכלכת, הר כלים מזוהמים.

בולעת חרבות גרומה ומיואשת עצמה עיניה כשהחליקה חרב סיף לתוך גרונה. כשסיימה ביקשה עוד ובלעה גם את הנדן, דומה שתאוות הבליעה שלה לעולם לא תבוא על סיפוקה; ארבע בולעות אש אחזו לפיד בוער וינקו ממנו כל אחת בתורה להבות אש חיה מלוא הפה;

ליצניות שמנמנות בבגדי ים מפוספסים רדפו במעגלים אחרי בלונדיניות רזרזות בביקיני, מתיזות עליהן ועל הקהל מי בושם מתוך רובי מים גדולים, נזהרות לא לקלקל את הפן [במופע השני שנערך מדי ערב הן נזהרו פחות]. הקהל הגיב, כצפוי, בעליזות צווחנית. אוהל הקרקס היה אפוף תערובת ריחות של ניצני יסמין עטופי טל ואבק קיץ רטוב.

לולייניות טרפז עטו פני פודרה לבנים של כוכבות סרטים אילמים. הן  נפרדו ושבו ונפגשו באויר עם דמויות קרטון של אהוביהן העצובים והנערצים, ושוב רחקו בהמיית נדנדות ושוב התאחדו בסבך סלטות ומבעי כמיהה לצלילי גיטרה ספרדית;

בבמה הצדדית העזה מאלפת חיות אמיצה אחת להסתגר לבדה בתוך כלוב עם חיית הליבידו שלה. הייתה זו חיית פרווה סמיכה, בלתי צפויה ומסוכנת, שעיניה הקרובות מדי זו לזו עצומות תמיד. רק טפריה השלופים וחניכיה שטופי הדם העידו עליה שהיא ערה ואורבת.

מאלפת החיות אחזה בידה שוט שחור.  היא ליפפה אותו סביב כף ידה, אך במקום להצליף בחיה הצליפה ברצפה, בדפנות הכלוב, בעצמה. הקהל עצר נשימתו. בפינה אחרת התפתל נחש ממין נקבה סביב גופה הכמעט עירום של רקדנית אקזוטית. במזנון מכרו אריזות אישיות של חטיפי בריאות ומשקאות דיאט. פה ושם, ללא התראה מוקדמת, החלה אחת הצופות להתייפח מרות, למשל למראה ילדה קטנה בשמלת מלמלה בצבע תכלת, רכובה על סוס פוני מקושט שפרחים צהובים נקלעו בשערו.

ואז היא באה.

בוקר אחד צעדה זקופה כמארש לתוך קרונית המשרד.

"איו," הציגה עצמה. עוצמת לחיצת ידה הזכירה לסת של ברדלס הנסגרת על צוואר אנטילופה .

גבוהה כמו גבר, רחבה כמו גבר, מלווה בפמליה של שלושה גברים קומפקטיים למראה אך חסונים. אחד עם שפם, אחד עם זקן, אחד גם עם שפם וגם עם זקן. הם נאחזו בשתיים אפס שלוש סנטימטרים שלה בזרועותיהם וברגליהם, משתרגים ממנה גמישים וזריזים כמו קופים, או תלויים על צווארה כאשכול תינוקות מגודלים.

הפה שלה, גדול ועקום, גרם לה להיראות כאילו היא מחייכת תמיד. אבל היא לא חייכה.

מנהלת הקרקס, שבעברה שימשה סגנית מפקחת ראשית בויצ"ו ועדיין שמרה בארון מספר חליפות טובות וחולצות צווארון בגוון אפרסק, שאלה אותה מה היא יודעת לעשות.

איו שרקה.

הגברים התייצבו זה על כתפיו של זה, ונצמדו אליה לריקוד טנגו מתואם להפליא בארבעה. שמלתה האדומה של איו התנפצה ברחבי החדר וחשפה זוג רגליים עבות ושריריות. היא שרה לעצמה את המנגינה. הם רק המהמו בקולות נמוכים.

"התקבלת," אמרה המנהלת. "תהיי מוכנה בשבע."

בשבע האולם היה מלא כרגיל. המחצית הראשונה של המופע עברה ללא כל אירועים מיוחדים. ברבע לשמונה איו עלתה לבמה, מלווה בגבריה הקטנים. היא לבשה שמלה לבנה ופרח אדום מלא ננעץ בשערה. הם לבשו חליפות ערב שחורות תואמות, הדורות למראה. האולם הוחשך.

איו עמדה בצד, והמתינה  עד שעיגול האור הסגול יגלה אותה.

שקט מוחלט השתרר.

איו שרקה שריקה אחת, קצרה וחדה; לשמע האות הם טיפסו זה על כתפיו של זה במיומנות של אקרובטים מנוסים. לצליליו העצלים, המעלפים, של הטנגו שניגנה התזמורת, הובילו אותה לאיטה ברחבי הזירה. הם הידקו אצבעות שש ידיים על גופה עד שהשאירו סימן. היא נענתה להם, כמו מתוך שינה, בצוואר נטוי מעט לאחור, בעיניים מצומצמות. השלושה חרקו יחד, גנחו ממאמץ, ואילו היא לא השמיעה צליל. אגלי זיעה ערפלו את עורה לכל אורך השתיים אפס שלוש שלה, התעגלו והחליקו על מסילת השידרה במרכז גבה החשוף. קצב המוסיקה התגבר, ועימו קצב נשימותיה; היא נשמה כמו חיה בשעת מרדף, כמו אישה בשעת משגל; בזמן שרחקה מהם בתנופת סיבוב, ניגלו לפתע שדיה המלאים מבעד לפתחי שמלתה. היא הייתה כרותת פטמות.

הלהטוטניות הטיחו על הרצפה את צלחות החרס, גרגרי אפונה התגלגלו לכל עבר, נתזי רוטב הכתימו את ריפוד הקש;  נשות-גומי נחלצו מקיפוליהן בבת אחת והתמתחו לאורכן המלא;  בולעת החרבות ירקה החוצה מטר סכינים כמוכת אמוק, בולעות אש ירקו סילוני אש לכל עבר, אש ישנה שנאגרה בתוכן מזה זמן ובערה בקושי;

הליצניות הפסיקו את מרוצתן, אובדות עצות, לולייניות טרפז צנחו מעולפות גבהים; מאלפת החיות טרפה את הליבידו בתנועה אחת והנחש ממין נקבה בלעה את הרקדנית האקזוטית, שעוד המשיכה לרקוד ולהתנועע בחושניות בתוכה. הנשים בקהל קמו על רגליהן ושאגו. הן הסתערו לכיוון הבמה, אש ודם מציפים את אישוניהן. איו נתלשה משם והובלה אל אחת הפינות החשוכות. גברבריה סולקו כפי שיורקים קליפה. הן היו מוכרחות לגעת, ומשנגעו – שוב לא הסתפקו בכך. אצבעותיהן מיששו בחמדנות, הרוק על שיניהן נצץ. ויש אומרים שכל אותו הזמן התזמורת לא פסקה מלנגן.