משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

למרות שהיא והוא כך וכך, מאד מאד כך וכך, היא נחרדת מאותם לעיתים בהם היא נאלצת לקרוא בשמו.

מלווה אותה תחושה, לא בלתי מבוססת יש לומר, ששימוש חוזר וחוזר בשמו הוא בזבוז מהסוג הגרוע ביותר, זה המשווע. למי משווע הבזבוז המשווע, את זה אין היא יכולה לומר. מושכת כתפיים. הרי ביום מן הימים האוזן שלה עוד תתרגל, זו דרכה של אוזן, איבר אובייקטיבי יש לציין, להתרגל לצליל ללא שמץ שיקול דעת. מתרגלת וזהו. לכן היא ממעטת לבטא את שמו במילה, גם בינה לבינה ממעטת. נזהרת שלא לחלל את החגיגיות שהשימוש במילה מזמן לה. היא למוּדה. אומרת, שבכל פעם שמשתחרר מתוכה הצליל שלו, פרומיל מתוכו נגבה כמס שפתיים, ויום אחד עוד תשלם על זה ויצוץ לו מאי שמה ההרגל. לכן היא לא. לא אומרת, זאת אומרת. גם לא "אהובי" אומרת, גם לא "יקירי", גם לא שלל התמרות אחרות נפוצות.

ובכל זאת, היא מודה, צריך לשים טריז בינו לבין שאר העולם. הרי ביסוד האהבה קיימת האבחנה החזקה בין שארית העולם לבינו. שולחן זה, חלון זה, וזה "הוא".

זה הכל?

לא, לא.

מצאה. תדר משלו בתוך ראשה. בכל פעם שהיא חושבת, "הוא", יוצא לפועל שידור קטן בתדר הזה, על קולי, ותנודה קלה רוטטת אצלה, תמיד משמאל לימין, לרוחב מיתר מתוח בין שתי נקודות בתוך הראש שלה.

הנה, ממש ככה: