משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

בהתרגשות אני אוחזת בידי בספר "פתאום כבו כל האורות". זהו ספר יוצא דופן בשל שתי סיבות לפחות:

הספר אמנם חדש, אבל מי שחיברה את הטקסט מתה מזה שלושים ושלוש שנים;

הסיבה השנייה היא שהספר מכיל פרקי פרוזה ואילו עיקר המוניטין של המחברת מקורו בארבעת ספרי השירה שפרסמה.

ישנן נסיבות נוספות שהופכות את הספר הזה ליחיד במינו בנוף המקומי – למשל, שאלת ההתקבלות המאוחרת של טקסטים אצל קהל הקוראים – גוף הטקסט הזה אמנם נכתב מזמן, אבל הקדים את זמנו. נמצא שדווקא הפרסום המאוחר עשה חסד עם הכתוב.  אתעכב על כך בהמשך.

תרצה אתר – משוררת, מתרגמת, סופרת ילדים, פזמונאית. בתו היחידה, המוכשרת, היפהפיה והאהובה של המשורר "שמרי נפשך" נתן אלתרמן. ואי אפשר לדלג על אותו ביטוי סתום ומזעזע בן שלוש מילים שחותם כל מאמר שמספר אודותיה: "נפלה אל מותה". ויש המוסיפים ומפרטים, "מחלון הקומה השישית".

חיכיתי לספר הזה שלוש שנים. שלוש שנים עברו  מאז נתקלתי בפרסום הראשון של הכתיבה הפרגמנטרית של תרצה אתר, כפי שהועלה (מלווה במאמר מקיף) על ידי שירה סתיו ב'הארץ'. כל כך אהבתי את מה שקראתי אז.  שלוש שנים עברו ושירה סתיו חתומה על הספר כעורכת.

קורה לעיתים שטקסט  בו נתקלים נטמע בגנום של הקורא כאילו השתייך לשם מאז ומעולם. כבר במפגש הראשוני ההוא התאהבתי בכתיבה השבורה, שמתנהלת כמו מלמול פנימי ומספרת סיפור קטוע, כזה שמסרב להתחייב לעלילה מסודרת עם התחלה, אמצע וסוף - ממש כמו בחיים, ולא בכדי -  הפרוזה של אתר, כך מסתבר, מתבססת על אירועים מחייה, או אם לצטט את הנוסח המופיע בפתח הספר  "הסיפורים מבוססים על אירועים מחייה ויש בהם עירוב מרהיב של זיכרון, חלום, מציאות ובדיה" – עכשיו ברור לי למה התאהבתי - הרי ככה גם אני מנסה לכתוב! מובן שמייד הרגשתי בבית.

 איך לתאר את הפרוזה של תרצה אתר? "היה הכל זהיר ורעדן", כתבה אתר בסיפורה "הרי לא קרה דבר".  ואכן, כשם הסיפור, לא קרה דבר ובכל זאת קרה ועוד איך. הכפילות הזאת, אגב, אופיינית לרבים מבין הטקסטים שלה, מין תחושה מטרידה שבתוך הסיפור חבוי עוד סיפור. כשהיא כותבת אודות אותו רעד מסויים – אולי הכוונה היא לרעד שמקדים את הבכי, או מלווה אותו – דומה שהסיפורים שלה כולם נשארים כלואים באיזור הרעד ההוא, מבלי לאפשר לכוחו המשחרר של הבכי לפעול את פעולתו  המבריאה, כי אצל אתר גם הבכי הוא חלק מפרוצדורת הרעד. בכי רועד לא משחרר, לא מאפשר פורקן וגם לא גאולה. תמיד נשאר על הסף, במין רעד לימבו.

מתוך הסיפורים עולה ומתגבשת תחושת תקיעות, דומה שהדוברת עצמה נמצאת כלואה בתוך הסיפורים שלה.

סגנון הכתיבה אקוורלי, עדין, מאופק מאד. שקוף על שקוף. הכתיבה חפה מקישוטי ראווה ומדרמות גדולות. להיפך, דומה שבכתיבתה אתר תרה במכוון אחר היומיומי ודווקא שם היא מתעכבת, כמחפשת בתוך שדה הכוח המצמית של השיגרה אחר איזה קוד נסתר שיפתח לה דלת, איזה פשר שיתגלה לה אם רק תציב את העובדות כהווייתן, בסדר הנכון.  היא מנסה להקפיד על כך ומתבלבלת שוב ושוב. זוהי כתיבה אינטימית, כמעט יומנית באופייה, מעט ילדותית יש לציין (מי נהג בימים ההם לכתוב יומן? ילדות קצת בודדות, בנות שתים עשרה שסבלו/נהנו מדמיון מפותח). זו כתיבה שנשארת בבית, בסביבת הבית, אבל אף פעם לא 'מרגישה בבית'.

אכן, דבר לא קרה - הסיפור הזה (מי שלא פתח את הקישור הקודם, שיפתח עכשיו בבקשה. יש לגלול את הדף כלפי מטה כדי לקרוא את הסיפור בשלמות, ממליצה), יחד עם סיפורים אחרים שכתבה, נמצא צרוּר בשקית ניילון בפינה נידחת של הבוידעם בדירת משפחת סלור. מצחיק התואם האירוני המושלם בין תוכן לצורה - פרגמנטים ביתיים, שוליים ו'קטנים', חבויים במשך שנים ארוכות בפינה הביתית הכי נידחת. ובכל זאת שיחק המזל, והסיפורים של אתר נגאלו פעמיים: בפעם הראשונה בשנת 1991 נגאלו גאולה חלקית כשהגיעו לידיו של דן אלמגור. אלמגור תכנן לכתוב מחזה על האב והבת, וקיבל שקית-הפתעות  מבנץ' סלור, האלמן של תרצה. הייתה זו כאמור גאולה זמנית וחלקית בלבד. אלמגור קרא את הפרוזה וניסה להביאה לדפוס, אך נתקל בחוסר נכונות מצד בית ההוצאה לאור של "הקיבוץ המאוחד". מן הבוידעם הועברה השקית אל הארכיון של אלתרמן באוניברסיטת תל אביב, ושוב הטקסטים נקברו ונשכחו, ושוב חלפו שנים לא מעטות. בפעם השניה  נמצאו ב 2007 על ידי  שירה סתיו, חוקרת ספרות עברית, שבעבודת הדוקטורט שלה חקרה יחסי אבות ובנות בשירה העברית של שנות השישים. סתיו חתרה להוציא את הקובץ לאור, ואף הוסיפה אחרית דבר מפורטת ומאירת עיניים ועוד מספר טקסטים נוספים של אתר. במחשבה שניה, אולי אין להצר כלל על הפרסום המאוחר, אולי כל העיכובים הסתכמו דווקא לטובה - פרק הזמן הארוך שחלף מאז נכתבו ונשכחו היה חיוני להתקבלות של הטקסטים הללו אצל קהל הקוראים, גם מבחינה סגנונית – קל להבחין שהפרוזה של אתר היא פוסט-מודרנית מובהקת, וגם מבחינת זהות הכותבת, שבמידה רבה יצירתה נתפשה כל השנים כענף צדדי של המפעל האלתרמני הכביר. אולי כעת הבשילה העת לבצע את הבידול הנדרש בין שני גופי היצירה ולתקן בכך עוול היסטורי רב-שנים. יש סימנים מעודדים שהמהלך הזה אכן קורה.

כל זה הוא בגדר הקדמה בלבד. עוד לא התחלתי ממש לקרוא את קובץ הפרוזה, בינתיים רק נגעתי בו, קצת עלעלתי, הסנפתי במהירות את ארבעת הסיפורים הראשונים. עוד אשוב ואקרא הכל קריאה איטית, מתעכבת, כפי שראוי. אני מרגישה צורך מיוחד הפעם להתכוונן בקריאה, ומראש לשכלל אותה עד כמה שניתן. משום כך חזרתי וקראתי את המאמר של מיכל בן-נפתלי, " 'כאן רק שותקות': על קולה של תרצה אתר", (הופיע בתוך מקבץ המאמרים שנאסף תחת הכותרת "התשמע קולי? ייצוגים של נשים בתרבות הישראלית", בהוצ' מכון ון-ליר 2001, ערכה יעל עצמון. נדמה לי שזה ספר העיון הכי מדופדף בספרייה שלי), כי רציתי לוודא שהאבחנות החכמות של בן-נפתלי ילוו את הקריאה הנוכחית שלי, מתוך רצון כן לבצע קריאה השוואתית בין הפרסונה הלירית לבין הפרסונה הפרוזאית של תרצה אתר.

אולי זה המקום להתעכב עוד קצת על  מקומה של אתר בסדר השירה המקומית שלנו. בקריאה המסורתית בקורפוס השירה של אתר נהגו להתייחס  אל שירתה כאל שירה רופסת, חסרת חוט שידרה משל עצמה. שירה שנשענת למעלה מן הראוי על שירתו של האב. אין ספק שהקריאה המתקנת של בן-נפתלי מסמנת שביל חדש  ואתעכב עוד על הקריאה שלה בהזדמנות אחרת. אומר רק שבן-נפתלי מצליחה לראות מעבר לסימביוטיקה המפורשת שאמנם קיימת בטקסט,  ומאבחנת מהלך מרדני פנימי מרתק –  לדבריה, "אתר בחרה לערוך דיאלוג בתוך לשונו של אלתרמן", וכפי שמוכיחה בן-נפתלי, אתר גם  הצליחה ליצור פרסונה שירית שהיא "דמות מובחנת, המנוגדת והמתנגדת לאב במונחי מזג, רגשות, ערכים ותפיסת עולם." מכיוון שהמאמר של בן-נפתלי לא נמצא ברשת, אני ממליצה על מאמר של חמוטל צמיר שמחיל מודל קריאה דומה על שירתה של דליה הרץ מול נתן זך – מרד פנימי שמתבצע באמצעות שימוש בשיגרות לשון דומות אבל באופן אחר, מהופך למקור הזך-י . היא משתמשת בכוח שלו כדי לפנות נגדו, אבל צריך לקרוא קריאה זהירה כדי לחשוף את מעשה המרד. זה לא מרד בוטה מהסוג שמאפיין את זירת הדמים האדיפאלית של משוררים גברים בני דורות שונים.

ובחזרה לפרוזה של אתר - אני מניחה שעל מנת שפעולת הקריאה בטקסט החדש תהיה משמעותית ומדוייקת יותר עבורי, אלווה אותה בכתיבת פוסטים נוספים, כי הכתיבה מאפשרת לי להתעכב ולהתמקד. כבר עכשיו עולות בי כמה שאלות אותן בכוונתי לבדוק במהלך הקריאה –

למשל, שאלת מקום ייצוג האב בפרוזה של אתר: השירה של אתר אמנם מכוננת את עצמה מתוך שירתו של האב ן מתכתבת איתה, אך גם עומדת מול שירתו של האב ומתנגדת לה בדרכים מעודנות משלה. מעניין לבדוק עד כמה ובאילו אופנים נוכח האב גם בתצורה הפרוזאית של כתיבתה של אתר, זירה שאינה הזירה 'הטבעית' של אלתרמן. הערת אגב - הדומיננטיות של אלתרמן בתוך ההוויה השירית של תרצה אתר כל כך עזה, שאתר נתפסה כל השנים כאפיגון של אלתרמן ומשום כך נדחקה הצידה פעמיים – פעם אחת כאפיגון, דהיינו קול חקייני חסר זהות עצמית, ובפעם השניה נדחקה הצידה כשכל שירתו של אלתרמן נדחקה הצידה (ע"י משוררים בני דורה של אתר) כשירה לא רלוונטית. אולי היום, כשאלתרמן שב ומתקבל (חגיגות מאה שנה להולדתו, למשל), גם אתר תשוב ותהנה מן ההתקבלות הזאת. ואולי ההתקבלות הנוכחית של אתר (דרך העניין העצום שמתעורר סביב פרסום הפרוזה שלה) אינה קשורה כלל להתעניינות המחודשת באב אלא לנכונות של הדור שלנו להעריך את הפסיפס המורכב מריבוי קולות – שוליים, יומיומיים ובלתי גרנדיוזיים במכוון. סיפורי הגבורה הגדולים כבר התפרקו ממילא ולא יכולים לשמש כבסיס משותף. מתוך התביעה שעולה לפצל את הסיפור ה-גדול ה-אחד לריבוי של תת-סיפורים קטנים, ומתוך הפרגמנטציה של החווייה ההיסטורית שנעשתה רב-קולית, מתפנה בהכרח מקום לסיפור א-היסטורי מהסוג שאתר מספרת לנו.

שאלה נוספת שמעניינת אותי קשורה לעמדה של אתר ככותבת, לגיוון משבצת הייצוג שהיא תופסת – בשירתה היא מתבססת על השיוך המובהק שלה כבתו של אלתרמן, שווה לבדוק האם זירת הפרוזה מאפשרת לאתר לפרוץ לה דרך לעבר ייצוגים נוספים – המימד האימהי למשל. מעניין אותי לבדוק איך האימהות שלה באה לידי ביטוי בשירה  ובפרוזה, גם מול ייצוגי אימהות של משוררות אחרות בנות זמנה.

לעת עתה זה מספיק, וכהומאז' לסצנת הבעל-עיתון-ארוחה מהסיפור, הנה שיר של ז'ק פרוור ('פת שחרית' בעברית, בתרגום אהרן אמיר) :