משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

"הערים שלך אינן קיימות. אולי אף לא היו בנמצא מעולם. ודאי כי שוב לא תהיינה קיימות לעולם." (איטאלו קאלווינו, הערים הסמויות מעין)

פעם קראתי ספר. קראו לו הערים הסמויות מעין. זהו ספר מסע בין ערים מדומיינות המתוארות בפרטי-פרטים. רק מקום מומצא זוכה לתשומת לב דקדקנית כל כך, כי ההמצאה מטילה את כל כובד האחריות על כתפי הממציא, שנאלץ לחפש עקרון מארגן כלשהוא, בעוד המציאות לגמרי חסרת פשר, נאמנה לעצמה בלבד. אם ישנה סיבה נוספת לחוסר השוויון בין מציאות להמצאה, הבה נודה בה כבר עכשיו: משום מה אנחנו סלחניים יותר כלפי המציאות, מתירים לה להיות מרושלת. נאמר שככה הרגילו אותנו.

לא כך הוא לגבי הדמיונות שלנו. אנחנו קפדניים מאד לגביהם אבל נוטים שלא לדבר על כך בקול רם. נחזור, איפוא, אל הערים הסמויות. חלקן מופלאות, חלקן מפלצתיות, עוברות מולנו בסך בצל הבהילות הזאת אצל הקורא, הממהר להפוך דף ועוד דף, להגיע כבר אל העיר הבאה, הלאה מכאן. זהו ספר שכולו רחש תנועה ומתח: בין הרצון להתעכב ולחוות (ההתמסרות הרכה להווה) לבין דחף השעטה קדימה אל ההפתעה הבאה (בחסות הדיקטטורה של העתיד).

מעבר לדחף-ההלאה שמאפיין אותו, זהו ספר נטול עלילה. ההתקדמות נעשית על ציר הזמן ומספרי העמודים ושינוי נקודות ציון גיאוגרפיות. לא נכחד - אכן, לפעמים יש תחושה של חזרתיות: האם לא ביקרנו כאן כבר פעם? המקום מוכר לנו כל-כך. אבל רק מעטים מאיתנו באמת יטרחו לדפדף לאחור ולבדוק את העניין לעומקו. הרי רובנו יעדיפו לדמיין גם את המקומות בהם כבר חלפנו.

מבנית, הספר מחולק לשערים: בראש כל שער מופיעים קטעי דיאלוגים המתקיימים בין המספר, במקרה זה מרקו פולו, לבין המאזין המסור שלו, קובלאי חאן. אבל אין פירוש הדבר שלא ניתן להסתדר גם בלעדיהם. בהחלט ניתן. הטייל העצמאי יכול לחקור את הערים הסמויות מעין גם בלי סיוע והכוונה של מורה דרך בכיר לצידו. כך או כך, אהבתי את הספר הזה, אם כי לא מייד. היום, בדיעבד, אני יכולה להצהיר בלב שלם שאהבתי אותו. יש ספרים כאלו, שמגיעים אליי לאט.

והיום חשבתי, גם נשים. גם נשים הן לפעמים כל כך סמויות מעין.

נגיד אי בלב ים, שמגיעות אליו רק כלות. האי קטן והן עומדות צפופות, הינומה נוגעת בהינומה. מתחת לאוויר הרווי מלח אפשר להריח את המתיקות המחליאה של הזרים הנבולים. הכלות לא עושות דבר, רק משקיפות בשקט אל האופק. מדי פעם משב רוח חולף מרעיד באחת את כל המלמלות.

או נשים אחרות, נשים בעלות בשר. בימים הן נשים רגילות, יגעות, אבל בלילות הן מעמידות את בשרן העודף לטובת הציבור. עוברי אורח אבודים עוגנים עליהן, מתנדנדים כה וכה לקצב נשימותיהן. לו רק העזנו להיות במקומם.

ולא נשכח את הנשים שמתקשות להירדם בלילות. בחשאי הן עוזבות את בתיהן, סובבות סביב חבלי כביסה של נשים זרות כמו חיות המשחרות לטרף. לפעמים הן תולשות שמלות לא-להן מהחבלים ושותלות במקומן שמלות בהן מאסו כבר. בבקרים הן מתעוררות בבגדים שאולים, ריחות שאולים, תנועות גוף שאולות. אנחנו לא נשפוט אותן.

גורלן של הנשים המשובשות שפר עליהן פחות. בשל ליקוי מולד במבנה גופן, במקום בו השתלשל מהן פעם חבל טבור, נותר רק חור מחובר לצינור גמיש. כשהן פוצות פה רוח ממלאת אותן והן מתנגנות מעצמן. כמה נורא.

אני חושבת שהעיקרון ברור. כמעט מיותר להזכיר את הנשים המיקרוסקופיות, שיודעות להפוך מים ליין, חלב לגבינה, זיעה לחוטי משי. הן יורקות דבש עשוי צוף אהבה, גועל נפש, אני שונאת אותן. לבי נוטה אחר הנשים שהן מחשבה שמסרבת להתממש; נשים שהן מינרל שחור קשה המצטבר בתחתית הגרון; נשים שהן המייה קוסמית, בת-קול המרחפת בעומק מערה חשוכה וקרירה; נשים הנלקחות למיחזור מנימוקים אקולוגיים, ומגופן מכינים תחבושות, לכה אדומה לציפורניים, סירי אמייל מעוטרים בשלל גוונים וגדלים.

אתה מהנהן.

הבנת הכל? יופי.

ועכשיו לך מכאן. אנחנו רוצה להיות קצת לבד.