משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

 כותרת האירוע: "מחוכים וחלומות בבית ביאליק, ערב מיוחד לכבוד יום האישה הבינלאומי

                      על נשים גדולות מהחיים ומהחלומות, אלות מיתולוגיות, מכשפות ומכושפות,

                      נשות האגדה, הספרות, האופנה והאופרה."

בהשתתפות:   חנה מרון, רפי וייכרט, ישראל אובל, סיוון בסקין, יעל גלוברמן, חגית גרוסמן, טל ניצן, ענת לויט, סבינה מסג (נעדרו - נורית בת יער וש. שפרה). הופיעו בקטעי אופרה: שירה שפיר (סופרן) ודיליאה ריינינה (פסנתר).

קהל:  כ 150 איש

גיל ממוצע (קהל): 62

גיל ממוצע (משתתפים): 47

קוד לבוש: ספורט אלגנט מושקע

ביקור מקדים במספרה: כן

הרכב הקהל: 70% נשים, 30% גברים

                  רוב הנשים הגיעו מלוות בחברה, הגברים הגיעו בחברת בת זוג.

                  מיעוט הגיע לבדו. למיעוט שלום.

                  אני הגעתי עם בתי בת ה15, בעיקר משום שלא קראתי את האותיות הקטנות

                  (ושם נכתב, אורחות: אן סקסטון, אלחנדרה פיסרניק, סילביה פלאת', מרינה צווטאייבה ואשתר המסופוטמית)

סלבס בקהל: מהעולם האקדמי

עלות כרטיס: 35 ₪, כולל כיבוד סמלי

כיבוד סמלי: שתייה חופשית, דהיינו בכניסה לאולם הוצב שולחן ועליו שפע בקבוקי מים מינרליים וכוסות חדפעמיות

נודע לי אודות האירוע: דרך דף האירועים של 'במחשבה שניה'

אורות גבוהים: חנה מרון קוראת מונולוג של אליזבת הראשונה מתוך המחזה מרי סטיוארט של פרידריך שילר. 

ביזאר: סיוון בסקין ספק קוראת ספק שרה שיר טנגו מקורי שכתבה באוריינטציה ספרדית, כשטל ניצן יושבת בקהל.

דמעות: כן. הרבה. כזאת אנוכי, אישה דומענית.

נקודות לשיפור:

1) הכיסאות של כתר פלסטיק: טראומה ישבנית. הלו, אנחנו כבר לא כל כך צעירים! 

2) הכיבוד הספרטני: מבאס. אלכוהול היה משדרג את הערב בכמה דרגות.

    כמו כן חסר לי נגן סקסופון שחור, בלי חולצה, מנגן ומזיע על המדרגות בכניסה מרח' ביאליק.

3) בית כסא אחד? מה זה עלה בדעתכם?

*

ציון: 4.5 יוליססים (מתוך חמישה אפשריים).

*

"מחוכים וחלומות".

הכותרת של הערב מותחת שפגט בין כל מה שמגביל וממשטר לבין כל מה שעף ומתפרע; לתומי סברתי שאני מגיעה לערב של התחזקות ןהעצמה נשית, דהיינו שמחה וגוף ופריון והענקה וחושניות וכוח מתפרץ - ואוי כמה שרציתי להתחזק - אבל לא. בפועל ביליתי ערב בחברת רוחות רפאים חיוורניות של משוררות מתאבדות.

מחוך משלה? אכן. כמו בשירת הלאנז'רי הכי מפורסמת (שכתב דווקא גבר) "האהבה הושחלה כמו גומי לתחתונים:/מה שמחזיק אותה הוא/מה שלוחץ אותה" (רוני סומק).

אני תוהה אם הקונספט המיוסר נקבע מראש (הקרדיט לעריכת הערב – למשורר יקיר בן משה), או שכל אחת מהמשתתפות בחרה בעצמה את החיבור הפרטי שלה ליום האישה הבינלאומי,  ופסגות היצירה הנשית הן בהכרח פסגות של סבל נשי. בהקשר הזה, הכותרת 'גדולות מהחיים' נצבעת בגוון מקאברי: גדולות מהחיים כי החיים קטנים עליהן, קטנים כמו בגד שלוחץ כאן וכאן, כמו מחוך שחונק למוות.

ראשונה עלתה חנה מרון, עם שני מונולוגים –

הראשון, מונולוג מרשים של המלכה הרמיוני ב'אגדת חורף' השייקספירית, המתגוננת מפני אישומיו של בעלה, המלך ליאונטס, על שכביכול בגדה בו. הארכיטיפ הנשי שמציג המחזה הוא של אישה אוהבת ונאמנה עד מוות, ארכיטיפ מוכר ולא חביב כלל. המלכה הרמיוני חסרת ישע. גורלה נתון בידיו של המלך, בעלה, המצוי בהתקף קינאה פרנואידי. אמנם אין בידה לשנות דבר, אך דבקותה באמת וידיעת חפותה מעניקים לה כוחות וזוקפים את ראשה.

המונולוג השני הוא מפיה של המלכה אליזבת הראשונה, מתוך המחזה 'מרי סטיוארט' של שילר. המחזה מתאר מפגש ארכיטיפי בין אישה בוגרת, רבת עוצמה, לבין אישה צעירה, יפה ושאפתנית, החותרת תחתיה ומקווה לתפוס את מקומה.

חנה מרון כאליזבת הראשונה הייתה כל כך נהדרת, קריאתה הצליחה לאחד את כל הניגודים: רגע נחושה ובמישנהו מלאת ספקות, זועמת זעם נורא ומתגוננת בקול מתחטא,  מרה ורכה, מבקשת הכרה אך בזה לחולשתו של מי שמפתח תלות באהבת ההמון.

רגע בלתי נשכח: כשהיא מתיזה מפיה את שמה של הנמסיס שלה, מפרקת את השם מ-ר-י ס-טיו-א-רט לפרודות של רעל מרוכז – לא, הלביאה הזקנה לא תוותר על מקומה. היא נלחמת.

אחריה עלתה המשוררת סיון בסקין. קשה עד בלתי אפשרי להופיע אחרי חנה מרון, ובסקין (צעירת המשתתפות, כמדומני) לא אכזבה וסיפקה בשיריה את המימד האוונגרדי וההזוי של הערב. אך לפני כן, סיפרה על הטוטאליות של המשוררת הרוסיה מרינה צוואטייבה, על שירתה שהרחיבה את גבולות השפה. צוואטייבה, הראשונה בשורת המשוררות המתאבדות של הערב, התאבדה בתלייה. הייתה בת 49 במותה.

לאחר מכן קראה בסקין שני שירים שכתבה. השירה של בסקין עמוסה הקשרים ושמות, היא פורשת קולאז' מילולי צבעוני, מאד מודע לעצמו, שופע אירוניה ואינטליגנציה. בעבר לא כל כך חיבבתי את שירתה, חשבתי שהיא כותבת מנייריסטית. אבל אחרי שראיתי אותה בבית ביאליק שיניתי את דעתי - בסקין מצחיקה ומרעננת, אפילו חצופה.

השיר הראשון – מוקדש לליברסיון סגוביה, בסקין ספק קראה ספק שרה. היה טנגו.

מודה שאהבתי יותר את השיר השני, גידוף לחוקר ספרות,. שיר גידופים מצחיק, שירת הביץ'. קל לזהות במי עוסק השיר, לא צריך להשקיע יותר מדי מאמץ בניחוש מי היא אותה עדה נוימן פאטאלית, משוררת שהולכת עד הסוף, ומיהו החוקר המדובר, איש האקדמיה הנכבד והיבשושי. השיר מטפל בדרך משעשעת במערכת היחסים הטעונה והמורכבת שמתקיימת בין חוקר ספרות לבין המשורר ששירתו היא נשוא המחקר.  אני חולקת על הקביעה שחוקר ספרות הוא טפיל היונק את תהילתו מסבלו של המשורר, זו טענה שטוחה מדי, שהרי החוקר משמש כמתווך, כמי שסולל עבור המשורר את הדרך להכרה פנתיאונית. אם נדרשים כאן לדימוי, הרי שזו מערכת שמזכירה את היחסים בין נביא-מבשר לבין משיח.

הבאה אחריה הייתה המשוררת והמתרגמת טל ניצן. ניצן אירחה את אלחנדרה פיסארניק, משוררת ארגנטינאית-יהודיה שהתאבדה בבליעת כדורים, בת 36 במותה.

פיסארניק כתבה שירי כאב קצרים, הבלחים, דומה שכוחה של פיסארניק נוטש אותה תוך כדי כתיבה. טל ניצן קוראת את השירים קריאה שקטה, קריאה טראגית שקטה  - והקהל בבית ביאליק לא מעז למחוא כפיים בין שיר לשיר, נמנע מלהפר את שקט הכאב הזה בתנועה וולגרית של מחיאות כפיים.

חייה של אלחנדרה פיסארניק, על פי ניצן, נועדו להזין את שירתה, ושירתה הייתה כל חייה – "נוגסת בחיים בפה של נייר", אך המחויבות הטוטאלית לכתיבה לא אפשרה חיים, לא באמת. כשהחיים התרוקנו ממנה פסקה פיסארניק מלכתוב, וכשהפסיקה לכתוב כבר לא רצתה להמשיך לחיות: "כל כך רחוק לבקש. כל כך קרוב לדעת שאין".

המשוררת והמתרגמת סבינה מסג עלתה וסיפרה על המשוררת סילביה פלאת', והתעכבה במיוחד על הטרגדיה הבין דורית – פלאת' שסבלה מדיכאון התאבדה בגיל 31, כשבחדרים סמוכים נמים את שנתם שני ילדיה, פרידה וניקולס. מספרים שהשאירה להם חלב ועוגיות כמחווה אימהית אחרונה ומייד לאחר מכן תחבה ראשה לתנור הגז שבמטבח.

מסג קראה את התרגום שלה לשיר. לא מצאתי ברשת את התרגום לעברית, רק את המקור האנגלי.

אני עוד חושבת על האם הנעדרת ועל השיר שהשאירה אחריה, תחליף אם -

האם הבן התייחס לשיר הזה  כאל צוואה לירית שעליו לממש? במיוחד השורות –

And the fish, the fish

Christ! They are panes of ice

האם זה רק צירוף מקרים שניקולס בחר לפתח קריירה במדעי הים? ועוד באלסקה? לא נישא מעולם, לא הביא  ילדים, חי במקום נידח וחקר דגים שגדלים בתוך מי קרח. האם  נצמד אל השיר הזה כפי שילדון קטון אוחז בשמלתה של אימו?

האורחת של יעל גלוברמן, משוררת ומתרגמת, הייתה אן סקסטון, משוררת וסופרת אמריקאית.

סקסטון סבלה מדיכאון, התאבדה בגיל 46 בחנק מאדי מפלט, בחניית ביתה.

גלוברמן תרגמה לעברית שירים רבים של אן סקסטון, ובחרה לקרוא את השיר 'נעליים אדומות', שמתבסס על הסיפור שכתב הנס כריסטיאן אנדרסן, אודות הילדה שהתעקשה לנעול נעליים אדומות, ואלה הוליכו אותה לאובדנה. הפוסט הזה כבר מתארך הרבה יותר מדי, לכן לא אכביר מילים. אולי אחזור לשיר הזה בהזדמנות אחרת, אבל השורות (בהתייחסות לנעליים)

הֵן לֹא שֶׁלִּי.

הֵן שֶׁל אִמִּי.

שֶׁל אִמָּהּ לְפָנֶיהָ.

מֻעֲבָרוֹת הָלְאָה כְּמוֹ יְרֻשָּׁה           

אַךְ מֻחְבָּאוֹת כְּמִכְתּבֵי קָלוֹן.                  

הַבַּיִת וְהָרְחוֹב שֶׁהֵן מִשְׁתַּיְּכוֹת אלֵיהֶם              

חֲבוּיִים, וְכָל הַנָּשִׁים                                           

חֲבוּיוֹת גַּם הֵן.

גררו אנחה לא רצונית. בשלב זה של הערב האפקט המצטבר של כל הטקסטים כבר הכביד מאד.

כזכור, הגעתי אל הערב הזה מתוך כוונה לחגוג את הנשיות שלי, ומצאתי עצמי מתאבלת ומבכה אותה.  מה יש בו, בדיכאון הנשי, שהוא  מוחלט כל כך? האם הבדידות הנשית קשה יותר, תהומית יותר, בודדה יותר? שונה מהדיכאון הגברי?

נזקקתי עד מאד לטקסט מרפא.

בזמן האחרון, כך שמתי לב, אני נעזרת בטקסטים כמו שיקוי נגדי (נגדי לְמה) מחזק, שיקוי שתפקידו לנטרל טקסטים קשים ומכאיבים שיוצא לי לפעמים לקרוא (או לכתוב). דומה שיעל גלוברמן, כמו פייה טובה אמיתית, שמעה את משאלתי וחתמה את הערב בטקסט שכולו איחוי וריפוי וחיזוק ותמיכה, שיקוי קסמים של ממש:

אני מעתיקה לכאן את "השיר המסוכן" של יעל גלוברמן במלואו, כדי להקל על מועקה אפשרית של כל מי שקוראת את הפוסט הזה עכשיו, ואולי מרגישה כמוני.

השיר המסוכן / יעל גלוברמן