לאחר שמרים מתה, הדברים נעשו פשוטים. בני הבית, אשר עסקו בענייניהם מעשה שיגרה, המשיכו לבוא אליה בתביעות: לזה ניתק כפתור ממכנסיו ולההוא חולצה שיש לגהץ בדחיפות, ומרים אינה רוצה לאכזבם, אף על פי כן, דבר-מה קל ריחף בתוכה, רוח שטות, והייתה מצחקת לעצמה, הא, לו רק ידעו שבאמת מתה אני. וגם אורך רוח נכנס בה, שרוח אין בה, ובעוד שבימיה הרגילים הייתה נאנחת וממהרת לכעוס, כעת שרה לעצמה מבוקר עד ליל וקולה מתרונן כציוצי שחרית במשך כל היום כולו. חדלה מרים מלמנות את הזמנים, פטרה עצמה בידיעה שזמן זה כבר אינו מן הזמנים שלה.
אף על פי כן, בסתר ליבה ציפתה לאיזה גילוי קטן של צער, אות וסימן שמצטערים בני הבית באמת ובתמים על מותה המוקדם, שרעיה מצויינת הייתה ואם למופת. משנעדרו כל אלו משכה כתפיה ואמרה, אם לא נלקחתי מעימם מה להם להצטער עליי. בכל זאת הרעידו שפתיה בפרפור כחול, סמוי כמעט מעין. כך או כך, חדלה מלדבר, הצלילים מיאנו להיווצר בחיק גרונה המתייבש, ובשתייה לא היה לה צורך יותר. נתבטלו גם צרכים אחרים, או רצונות, או מחשבות של עומק. ענייני החיים לא עניינו אותה וענייני מתים טרם נהיו לה. דברנית גדולה מעולם לא הייתה, ודומה שבני הבית לא חשו כלל שנפל אצלם דבר. לא נותר לה אלא להמתין בסבלנות שתילקח, ובינתיים לא לכבודה להתווכח מי ירחץ את הכלים, שכבודה הוא כבוד המת ואילו הם חיים סביבה להכעיס. מיחושיה הישנים החלו שבים אליה בהדרגה, והיא שמחה בהם וקיבלה אותם אליה כפי שמקבלים קרובי משפחה השבים ממרחקים.
(חלק ממשהו)
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: