משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

מושלם, ולוסי לא מוכנה לשקול אף מילה אחרת בכל הנוגע לחתונה שלה. חופה שתתקיים אי"ה תחת שמיים של שלהי סתיו נמסים בכתום קלמנטינה על חלקת דשא הסמוכה לקו החוף. ריקמת חוטים שחורה של צפורים נודדות תעטר את קו האופק. רוח תעלה מהים ותפיח רכויות באורחים, ודיבורם ייעשה חרישי ומהורהר.  סוף אוקטובר, השירות המטאורולוגי דרוך עם אצבע על הדופק, לצלילי מוסיקה מתונה של עונות מעבר. ירקדו טנגו בתנועות ארוכות, בסחרור איטי של יין, פרחי שושן צחור ומנגינות. בשם המושלמות הורתה לוסי לטבחים לשמור על איפוק. התפריט הנלווה קלאסי ברובו, ומכיל נגיעות חדשניות אך לא חדשניות מדי. אין לה עניין להלעיט את האורחים בכמויות מזון, מה אכפת לה מחתונות של אחרים, בחתונה הזו לחיים תפוחות לא באות בחשבון. לוסי נמנעת ממחשבות אודות קו מותן עבה מדי, או עינוי סיכתי ממושך על סנדלי עקב. הלילה היא מושלמת כי הלילה מושלם.  לוסי משתיקה גם את אורנה, חברתה הטובה שקבעה, "על חתונה סתווית משוך תמיד חוט דק של עצב". מנַין לה. גם מבטיו של החתן, הנשרכים כשובל מרוט אחר נשים עכסניות, לא התקיימו במרחב המוגן שבראה לוסי: נחמיה. חתונה אמריקאית. חליפות ערב עם ציפורן בדש ולהק שושבינות נרגש מהדס סביב. "מושלם!" הן מצייצות במקהלה ורודה. ירח דבש במדגסקר ואחר כך אלוהים גדול. חברותיה מתכדררות זו אל זו לכדי ענן מלמלה, לוסי מביטה בהן מחוץ לשורה. נחמיה מביט בלוסי. מדי הכלה שעליה הפכו אותה למשהו אחר. מרוחק. סודי. רוחש מזימות.

לוסי מטפסת, מתנשפת, במעלה שריריה המתהדקים. נחמיה מניח אותה עירומה על מיטתו. הוא מקרב את המאוורר הלבן אל ישבנה הלבן, והרוח שפולט המאוורר מרחף על פני הבשר, זורע בה תוהו ובוהו. נחמיה משמיע לה מנגינת כינורות מיוסרת שמרעידה את הקַיץ. היא מתגעגעת אליו אפילו בזמן שהיא נפרדת ממנו בנשיקה. חושבת "איתו אתחתן" ונאנחת עד כמה נחמיה הוא לא בועז - בועז, שהזמין אותה לביתו ערב אחד, ומשנכנסה התיז "ברוכה הבאה" והדף אותה אל שולחן המטבח, במין פראות מרוכזת בעצמה אם כי, יש להודות, לא לגמרי בלתי מענגת. היא נזכרת בפעם המי יודע כמה איך הפשיל את תחתוניה ובא לתוכה בתנועה החלטית אחת, בעוד היא אוחזת בדלת המקרר ומעיינת בגזרי העיתונים המצהיבים שעליה ("בשבדיה השכר הממוצע גבוה פי שלושה מהשכר הממוצע בישראל", היא הספיקה לקרוא את המאמר עד סופו). נחמיה הציע נישואים בעיצומו של יום בטלה מתוק על שפת ה"חוף השקט", רגע לפני לוסי עוד התבוננה בתיעוב מוקסם בבגדי הים העבים שלבשו עולות חבר העמים לשעבר. ברגע הבא, שממנו והלאה עתידה כאשה נשואה מובטח, התנפלה עליו בנשיקות, קוטפת את נשימתו.

מושלם. צבע המפיות תואם את מרבדי הדשא, וכל עוד ריק הגן – השלמות נשמרת כמיקשה אחת. שעה קלה לאחר מכן האורחים מזדחלים על הדשא, מועכים את הצמחים, מכתימים את השבילים בשלל צבעים מתלהם, בדיבור מזהם, במבטים ישירים מדי. "הייתי רוצה אורחים אחרים," מהרהרת לוסי בצער. נחמיה דווקא מבסוט. אומר את המילים הנכונות. עוגת חתונה מפוארת, שש קומתית, סוחטת אנקות התפעלות ומובילה את השיחות הקטנות. לוסי מנצלת כל הזדמנות על מנת לחלוף על יד העוגה. נדמה לה שככל שחולף הזמן, דמויות החתן-כלה שעליה משתנות, והחיוך המלאכותי שהצמיד לפרצופן יצרן הבובות, נמחק בהדרגה. מזל גדול שאיש מהאורחים לא שם ליבו לכך, חושבת לוסי. היא שוקלת אם לספר לנחמיה על כך, ודוחה את ההחלטה לשעה מאוחרת יותר. קוראים לה אל החופה. גם בכורעה תחת שכבות הטול לוסי אינה חדלה מלהציץ לדמויות על העוגה. כשהרב מזמר "קול חתן וקול כלה" הוא עדיין רוכן כלפיה, ושניהם מוקפים תועפות קצפת וגדר שושני מרציפן אדומות, אך בעודם ממתינים לצלילי הריקוד הראשון היא מתחילה להשמין והוא נעשה מרוחק, קצר רוח ומקריח. בריקוד השני ההבעה על פניה משתנה מאושר מוחלט לתערובת של שעמום ורעב. כשהאורחים דורסים זה את זה במשעולים אל הבופה, החתן על העוגה פונה ממנה והלאה, הכלה על העוגה בוכה. הדמעות ממיסות את הגלזורה והעוגה מתנפחת מאד, ובפסססט פססססט נפתחת מתוכה דלת סודית קטנה, כמו בחללית. לוסי מהססת, ובכל זאת נמשכת פנימה בצעד זהיר. בתוך העוגה שורת נשים יושבות, שותקות שתיקה מודאגת של חדרי המתנה. לוסי לא מכירה אותן. אשה שרוכית, ארוכת סנטר, שמשקפיה רבועים ושחורי מסגרת, עוברת על רשימותיה בעצבנות יתירה.

"מי אתן?"

הן לא טורחות להשיב.

השרוכית שולפת פריסקופ מלוח בקרה נסתר ופוקדת על לוסי להביט החוצה.  סביב שולחנות הכורעים תחת נטל שאריות מזון, גברים ונשים הנשואים זה לזה מפגינים קבל עולם התעניינות מנומסת, מקפיאה. הם נותרים מרוחקים זה מזו גם כשכל השולחנות הופכים להיות שולחנו של בועז, ועליהם ערוכים אשכולות נשים שוקקות.  לוסי מקמצת אגרופים, אך בתוך תוכה היא משוכנעת: זו תשוקת כינורות ומאווררים.

לוסי מנסה להיחלץ מתוך העוגה לפני שהאורחים יחושו בחסרונה, ללא הצלחה. היא מגששת בעיניה אחר הפתח אבל הפתח אבוד. מבפנים הכל עגול מאד ועוגתי מתקתק דביק, והנשים האחרות מסרבות משום מה לשתף עימה פעולה. היא מתיישבת תחתיה, מביטה בקורי העכבישים הורודים בפינות. הנשים סביבה ממשיכות לשתוק בעקשנות של קושרות קשר, כל אחת מסיבותיה, ולוסי משחקת משחק, מנסה לנחש מי מהן חיה ומי מהן מתה, ומי מהן לא זה ולא זה. כשנמאס לה, לוסי מתנמנמת, וחולמת איך בועז אומר לה "אני אוהב אותך" בשפת הסימנים של חרשים-אילמים:

אצבע מכוונת פנימה- "אני", מילה ראשונה

ידיים מצטלבות בצורת איקס על הגוף, מעל לחזה, כמו שתי חרבות שנפגשות וקופאות באויר, מילה שנייה

אצבע מכוונת החוצה – "אותך", מילה שלישית.

אם "אני אוהב אותך",  מדוע מגוננות הידיים  בכל כוחן על הלב?

לוסי מתעוררת, תוהה איך מזהים שקרים בשפת סימנים.

נחמיה מתקרב עם סכין אל העוגה, הצלם מבזיק לפרנסתו. הסכין פוערת בבשר העוגה חתך רך, ולוסי פורצת החוצה, הקהל עומד על רגליו ומריע. נחמיה מופתע, מחייך ככל יכולתו. לוסי מחייכת, החיוך שלה קטן. היא מטביעה בזרועו אצבעות עמוקות עד שהדם אוזל.