משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

(הציטוט מתוך הפוסט המפורז של paspas)

1.  האשה ההרה מסומנת לעין כל - בטנה ההריונית מסמנת אותה כמוקד מהלך של פריון, פרסומת חיה למימוש מוצלח.  כמה מאיתנו זכו לשמוע במו אזניהן את האמירה לפיה אנחנו ממש 'פורחות' במהלך ההריון? והרי הפרח הוא איבר הרבייה המוחצן של הצמח. החוויה הגופנית של מימוש הפוטנציאל האימהי מקבלת צורת בטן שגדלה וגדלה, ואי אפשר להתעלם מהשלמות העגלגלה שהיא מייצגת. בתרבות שלנו העגול מייצג שלמות.

2.  עם יד על הבטן -  כמה מאיתנו זכו לשמוע שאלות  פולשניות בנוסח, "נו...? מתי...?" כי ההריון כל כך מוחצן עד שהוא הופך למעשה לנחלת הציבור. בחברות שמרניות בולט שבעתיים הניגוד בין ההתייחסות הטבעית לתקופת ההריון לבין ההסתרה, הבושה והאיסורים המלווים את המעשה המיני שמקדים אותו. 

הבטן ההריונית בולטת מאד לעין, עד כדי פגיעות-יתר. ההגיון אומר שמבחינה השרדותית אפשר היה לצפות שהאבולוציה תעודד מנגנון של התפתחות עוברית נסתרת ומוגנת - אלא אם כן תצוגת התכלית של הבטן הבולטת העניקה בעצמה איזה יתרון אבולוציוני. אולי כך נוצר  לחץ חברתי סמוי על נשים שטרם הרו, למהר ולממש את יכולות הפריון שלהן. אולי ההריון מסמן את הנשים הללו כנשים שעברו בהצלחה את מבחן השכפול, מילאו את יעודן, והן זוכות בהטבות שונות כרווח משני ממעמדן המיוחד, מה שמעודד אותן לשוב ולחוות הריונות נוספים.

3.  הרחם הנשי נתפס כחלל השואף להתמלא. צורתו החלולה של האיבר משליכה על העולם הנשי הנפשי - בעקבותיו, נשים יתוארו כבעלות תכונות כמו הכלה ויכולת קבלה של הזולת. הנשיות מתממשת ברגע של הנאה ואינטימיות מינית, באקט של חדירה מפרה, אקט שכולו התמלאות ; לעומת זאת ההתרוקנות של הרחם במהלך לידה או הפלה, היא תהליך ממושך של כאב וסבל, הנפרש על פני שעות ארוכות.

4. ההריון הוא תקופת מעבר מנשיות לאימהות. תקופת מעבר היא תקופה של שינויים, של תנועה מבולבלת בין שני המודלים האלו. השחתת הגוף הנשי בעקבות הריון היא מחיר שאנחנו משלמות ללא היסוס. במהלך ההריון הגוף מופקע מחזקתה של ההרה ("את אוכלת בשביל שניים", "זה לא בריא לתינוק"), וכשהגוף חוזר להיות תחת שליטתה הוא חוזר כטריטוריה של הרס. גופה הפוסט-הריוני זר ליולדת - עודפי רקמות שומניות, עור רפוי ומדולדל, דליות ברגליים, כתמים על העור. השחתת הגוף נתפסת כחלק ממודל ההקרבה הנשית-האימהית. כשגבר הופך לאב, הטבע לא מסמן אותו.

5.  התרבות שלנו נמנעת מלנסח את הלידה עצמה כרגע של פרידה ואובדן, להיפך, זה רגע שכולו חיים ושמחת חיים. האידיאליזציה של הרגע צובעת אותו בצבעים של התרוממות נפש. כולנו מכירים את דימוי היולדת, עדיין מתנשפת ומזיעה, מכריזה 'היה שווה' ומלטפת את התינוק שהונח על בטנה. רגע לאחר מכן, לוקחים את התינוק ממנה, הפרידה היתה לעובדה. בקונפליקט בין טבע לתרבות, הגוף הנשי מרגיש ועוד איך את החלל שנוצר במקום שהיה מלא חיים עד לא מזמן, אלא שהתרבות לא מספקת לגוף את הלגיטימציה לנסח את החלל הזה. זו הדואליות של רגע הלידה - התמלאות רגשית והתרוקנות גופנית. הגוף מסרב לעיתים לשמחת הלידה - קשה לרמות אותו - הריקנות החדשה בבטן ברורה ונוכחת מאד. הבטן מתרוקנת, השדיים מתמלאים.

6.  אולי הגיע הזמן לנסח את ההריון והלידה בניסוח חדש - בלידה ישות אחת מתפצלת לשתי ישויות בלתי שוות ביכולותיהן. לידה היא פרידה.

7.  התינוק מופקע מרשותה הבלעדית של אימו והופך לנחלת הכלל. היא צריכה לנחש את צרכיו, היא צריכה למלא את צרכיו. המילוי איננו תהליך אוטומטי, התקופה הראשונה היא תקופה אינטנסיבית של הסתגלות ולימוד. פעמים רבות אי הבנות קטנות הן פתח לתסכולים גדולים, תובענות שאין לה סוף, תחושת אשמה וכשלון.

8. בהדרגה האם מאבדת את החזקה הבלעדית שיש לה על התינוק. העולם מציע לו אלטרנטיבות. התינוק המתפתח עדיין מצוי בתחום שדה הכוח האימהי, אך ככל שהוא גדל השפעת שדה הכוח נחלשת והולכת.  רבות נכתב על כך שהפרידה של התינוק מאימו היא שלב טבעי בהתפתחותו ושהפרידה נחוצה לשם גילוי עצמי של העולם, כתחנה בדרך להצבת העצמי בעולם. אסור לשכוח שגם האם היא צד, גם היא חווה את ההתנתקות ממנה. לא כל האמהות מצליחות לבצע הפרדות תקינה, וזה לא פלא - כשהחברה לא נותנת לגיטימציה לניסוח של הפרידה הראשונה, כשהתינוק נעקר מתוך גוף האם החוצה.