משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

 כל מי שמכיר אותי יודע שז'אנר הסיפורים הקצרים הוא הז'אנר האהוב עליי. כמיסיונרית ותיקה של סיפורים קצרים אני סבורה (ואין טעם לנסות להתווכח איתי) שזו סוגת הכתיבה האלגנטית ביותר שיש בנמצא. הסיפור הקצר מקפיד לכבד את עצמאותו של הקורא, ונמנע מלהטביע אותו ברשת נכלים צפופה ומתמשכת. סיפור קצר שכתוב היטב משאיר משקע משמעותי על הנפש הקוראת, כי הסיפור רחב מספיק על מנת לברוא עולם יחידני, אבל גם  נדיב ופתוח דיו על מנת לפנות בתוכו חלל שהייה מזמין. בניגוד לרומאן, סיפור קצר מביא את הקורא רענן לקו הגמר, כשהוא זוכר היטב גם את ההתחלה ואת האמצע. לפיכך סיפור קצר, יותר מרומאן, מציע יחידה תימאטית שלמה ומלוכדת.

סיפורים קצרים שכתובים היטב הופכים אותי למוסכניקית, מפענחת קופסאות שחורות.

מה מסתתר בקופסה השחורה של "דברים מוזרים קורים"?

בבסיס כל סיפור של לינק טמונים מועקות ופחדים: חוסר בטחון בזוגיות, חרדת נטישה, התמודדות עם פרידה ואובדן. הדרך להציף ולעבד את הפחדים הללו היא כמו בחלום, באמצעות התמרה של המצוקה לדימויים ויזואליים פרטיים, או הסתייעות במיתוס, כמבטא רבדים עמוקים של לא-מודע קולקטיבי החרוטים בנפש האדם באשר הוא אדם.

בזמן מן הזמנים, על רצף הימים שמחברים בין ילדות לבגרות, אפשרות-רוח-הרפאים-שמסתתרת-מתחת-למיטה מאבדת את עוצמתה הקונקרטית (רוח רפאים! מסתתרת מתחת למיטה!) לטובת הכוח המדמה (~). כמבוגרים, הפחדים שלנו נעשים טריוויאליים. מבוייתים. העוצמות מופחתות, המראות דוהים, אנו נסוגים ממי שהיינו כמו קו שיער. כל מבוגר יודע שההסטה מהקונקרטי-של-הילדות אל המדמה-של-הבגרות כיוונה אחד, עם זאת הערגה אל מראות השתיה הישנים תמיד קיימת.

הספרות, איזה מזל, משמשת כבנק בו מופקדים מראות הנפש של הילדות. מתוך כך קל לנו להתפתות להבטחות של משוררים -

"הלא ייאמן פשוט ישנו

 והוא משתרע ממש לפניי עד למרחק

 שהעין הולכת אליו לגעת בו"

(ישראל אלירז)

קלי לינק בסיפרה  משלבת להילוך אחורי ומחוללת עבורנו את התנועה ההפוכה - הדימוי הוא נקודת מוצא, ומתוכו עולה הקונקרטי-הסיפורי. הטיפול של לינק במצבי מועקה הוא טיפול לשוני, באמצעות קונקריטזציה של מטאפורה ריגשית. העלילה מאפשרת ירידה לעומקו של עניין עד למיצוי. כשהעין נוגעת בדימוי הוא קם לתחייה - עז, טרי ותובעני. כך למשל, בסיפור הפותח, 'ציפורן שושנה, שושנה, ורד', הדימוי 'חשוב כמת' מתמתח לכדי סיפור אודות גבר מת הכותב מכתבים לאשתו-אלמנתו. (ניתן לקרוא את הפתיח כאן). בסיפור 'מסעות עם מלכת השלג', אי-השלמה עם עזיבתו של בן זוג הופכת למסע תלאות פיזי עיקש בעקבותיו, ממש כמו בסיפור הידוע של אנדרסן, בו גרדה יוצאת להחזיר את קאי שלה ממלכודת זרועותיה הממיתות של מלכת השלג. זהו מסע שמתקיים כולו במרווח בין רסיס לרסיס, דומה שרסיסים מפוזרים בכל מקום - זהו דימוי הלב השבור שהופך לעלילה, לכוח המניע של המסע. רסיסי האהבה המנופצת שהגיבורה מבקשת לאחות נמצאים בכוס שהשליכה לעבר אהובה, וגם במפה, המסומנת  כנתיב מסע של דם וזכוכיות על כפות רגליה היחפות. הרסיסים מתנוצצים גם בפאזל המכושף שקאי מרכיב, והאיחוי הפיזי של פצעי הרסיסים בסיפור מקביל לאיחוי ולריפוי של הגיבורה. זה סיפור רב-כוח ורלוונטי, כי למרות כל סממני הכישוף והנימה האגדית - הסיפור נשען היטב על יסודות ארציים עמוקים של רגש, המותאמים לקורא(ת) הבוגר(ת). התחושה היא של בניית קומות נוספות על סיפורי-המסד של הילדות, וזו קריאה מספקת מאד. הגילויים הקטנים המפוזרים בסיפורים השונים מרגשים, כי נעים להיווכח שהסמלים המוכרים מתבגרים יחד איתנו. כל מי שהתרגשה מהסיפור של דורותי ב'קוסם מארץ עוץ', תתרגש מול הגלגול העכשווי של הסמלים המוכרים מאז, בסיפור המבריק 'מיס קנזס ויום הדין'. כשלחלל האוויר נזרק משפט כמו, 'כשאתה אוחז בי, אני לא מתגעגעת הביתה בכלל', הוא נטען באלף משמעויות חדשות, אי אפשר שלא להתרגש. וזו רק דוגמה אחת, יש דוגמאות רבות אחרות.

אם היסודות הארכיטיפיים של מיתוס נועדו להקנות תוקף של כלל לתחושות ומהלכים אנושיים, הרי קלי לינק שבה וגואלת מתוך הארכיטיפ את המקרה הפרטי. אם המטאפורה היא החיץ הלשוני שמקהה את הפחד, קלי לינק עסוקה באמנות השיחזור, כשהיא מפיחה חיים חדשים במטאפורה שחוקה. הנימה האגדית מפזרת אבקת קסמים על כל הסיפורים, אך מתווסף אליהם מימד של עומק ומורכבות ריגשית של כתיבה בוגרת.. מכאן הכוח המרפא שיש לאחדים מהסיפורים: בלי הפיתיון המתוק מדי של אושר ועושר, תחושת השובע שנשארת בתודעה אחרי קריאה של אחדים מהסיפורים היא אמיתית מאד.