"בתחומי הקומפלקס לתיעוד יחסם של הנאצים ליהודים" הוא שמו של הסיפור המשובח הפותח את הקובץ "משימתו של המתרגם הזה", מאת טוד חזק-לואי. הסופר אוחז בביוגרפיה בלתי אפשרית:
יליד דטרויט, מרצה לספרות עברית מודרנית באוניברסיטת פלורידה, מעיד על עצמו שהושפע עמוקות מסגנון הכתיבה של יעקב שבתאי אבל את ספרו כתב באנגלית. הספר הזה הינו ספרו הראשון.
הכריכה האחורית של הספר מסכמת את הסיפור הפותח כך:
"מאפה מקולקל בקפטריה של "יד ושם" מוביל לקטטה דו-לשונית בוטה בין תייר אמריקאי לקופאי ישראלי."
הסיפור מפגיש בין שתי דמויות: ישראלי, עתונאי לשעבר, המחזיק במשרה זמנית כקופאי בקפטריה של 'יד ושם', ומנסה ללא הצלחה לאחות את שברי חייו; ואמריקאי, יהודי מתבולל, הבוחר לפתח תודעה יהודית באמצעות העמקת הידע שלו בכל הקשור לשואה. מלכתחילה הוא נוהג כך כדי להרשים בחורה, לשווא, כשהוא מגיע ארצה בנסיבות עבודה הוא מחליט לבקר ב'יד ושם'. המפגש בין השניים אקראי אך אגרסיבי. הם מתקוטטים בשל מאפה מקולקל, מתפייסים בעישון סיגריה וכשנדמה שהכל מסתדר הם שוב מתקוטטים והפעם מדרדרים לתגרת ידיים. ברקע סובבת באתר קבוצת תיירים מגרמניה עם מדריך ישראלי, כמו מקהלה יוונית.
לפני שאעמיק לתוך הסיפור, אני רוצה להתעכב על "יד ושם".
דומה שמסלול הצֶ'ק-אִין הסטנדרטי של אורחים רמי מעלה - החל בראשי ממשלה ונשיאים זרים, וכלה בכוכבי קולנוע, מותגי פופ ודוגמניות-על, המבקרים לראשונה בישראל - עובר בהכרח דרך שערי מוסד "יד ושם". עד כדי מחשבה, ששער הכניסה הרשמי של ה V.I.P'sלמדינת ישראל ממוקם על הר הזיכרון בירושלים ולא בנמל התעופה על שם בן-גוריון.
לפעמים זה אפילו קצת מגוחך. מתוך ynet, מרץ 2007:
פרסום ראשון: כוכב הקולנוע, ליאונרדו דיקפריו, וחברתו הישראלית, הדוגמנית בר רפאלי, סיירו הערב (ב') עם בני משפחתה הקרובים במוזיאון השואה "יד ושם" שנפתח במיוחד עבורם. כך נודע ל-ynet. (...) צי של צלמים המתין להם בשתי היציאות, וכשהסתיים הסיור התפתח עימות פיזי בינם ובין המאבטחים של דיקפריו. המשטרה עיכבה לחקירה את המאבטחים וגובה עדות מהצלמים. "היינו מחוץ לחניון 'יד ושם', באנו לעשות את עבודתנו בלי להפריע לאיש, כשלפתע רצו אלינו שני מאבטחים חסונים ושריריים, דחפו אותנו בברוטאליות והפילו אותנו על הרצפה", סיפר צלם ynet, אלי מנדלבאום, שנכח במקום
המיקום הגיאוגרפי של האתר, בצמוד לבית הקברות הצבאי בהר הרצל, במרחק לא גדול ממוסדות מדינה רשמיים, יוצר רצף נראה לעין של המקבילה המילולית, "שואה ותקומה." לפי הנרטיב ההיסטורי המקובל במקומותינו, הלקח המרכזי של מורשת השואה הינו הקמת מדינת ישראל כבית לאומי עבור יהודי העולם. השואה בשירות לאומי גוייסה לא פעם להנמקת המדיניות הישראלית, שלעיתים שנויה במחלוקת. אחד השימושים הבוטים אף מוזכר בסיפור עצמו:
"הילד הזה, הנער מהתמונה המפורסמת. ידיו מורמות בלב גטו ורשה, צעיר מכדי שיוכל להבין. את אותה תמונה הציג הממזר המטורף ההוא, בגין, כשהתבקש להצדיק את ביירות. את הילד הזה."
הקשר המשולש, שואה-לקח-ישראל, עמד ביסוד הסכם השילומים שחתם בן-גוריון עם מערב גרמניה, עוד ב1952. השילומים הרשמיים ששלשלה "גרמניה האחרת" לקופתה של מדינת ישראל התאפשרו מתוך ההכרה הגרמנית, שהישראלים הם באי כוחו של העם היהודי הנפגע, וזכאים לפיצוי בשמו. מדינת ישראל למעשה תבעה בעלות על השואה ואף קיבלה אותה מן הגרמנים, כי כמו בכל עסקה שיוצאת אל הפועל, גם במקרה זה חלקו שני הצדדים באינטרס משותף. במקרה או שלא במקרה, ממש באותה שנה הציג בכנסת שר החינוך דאז, בן ציון דינור, את הצעת החוק להקמת רשות הזיכרון, הצעת חוק שאושרה כעבור שנה.
מתוך אתר האינטרנט של יד ושם:
"וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי, יָד וָשֵׁם - טוֹב, מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת: שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן-לוֹ, אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת". (ישעיה,פרק נו', ה')
יד ושם, רשות זיכרון לשואה ולגבורה, נוסדה בשנת 1953 בחוק של הכנסת. מאז היווסדו, בהתאם ל"חוק זיכרון השואה והגבורה – יד ושם", מופקד יד ושם על תיעוד תולדותיו של העם היהודי בתקופת השואה, הנצחת סיפור חייהם וזכרם של כל אחד מששת מיליוני הנספים והנחלת מורשת השואה לדורות הבאים באמצעות הארכיונים, הספרייה, בית הספר, המוזיאונים ועל ידי הכרה בחסידי אומות העולם.
גם כיום, כ 63 שנים מתום הזוועה, נשמרת אותה חרדת קודש בטיפול בזיכרון השואה, אחת הפרות הקדושות האחרונות בעדר המדלדל והולך. אם השואה היא דת, הרי שהקתדרלה שלה היא מוסד יד ושם, שעליו הוטל על פי חוק מדינה לארגן את הזיכרון באופן פיזי, בתוך ההיכל ומחוצה לו, בגנים ובשבילים:
על משכנו בהר הזיכרון בירושלים, יד ושם הוא מארג עצום של עצים ושבילים המובילים למוזיאונים, תערוכות, אנדרטאות, פסלים ומצבות זיכרון.
בכל המתחם הזה, ישנו מקום אחד בו יכול המבקר 'לנוח' מעט מכובד מעמסת הביקור – זוהי הקפטריה.
לא במקרה בחר הסופר (המוכשר מאד לדעתי, חייבת לציין) למקם את העימות בין הקופאי הישראלי לבין התייר האמריקאי דווקא בקפטריה. לא במקרה, סמוך לסוף הסיפור, מוליך הסופר את התייר האמריקאי אל חדר השירותים, עוד אקס-טריטוריה פונקציונלית במתחם. המשותף לקפטריה ולחדר השירותים – נייטרליות מדומה, פונקציונליות.
בחוקי נירנברג (1935) הוכנס השימוש במושג "מישלינג" - המישלינג הוא בן תערובת, כלומר מי שאחד מהוריו, או מסביו, אינו ארי. במקור הביטוי מתייחס לבעל חיים שמוצאו מגזע מעורב. המישלינג שייך, גנטית, גם לגזע הארי וגם לגזע היהודי (או הצועני)- זוהי זהות שמתנדנדת בתחום האפור. נדנוד שמשמעותו קריסה, כי בלתי אפשרי להיות בו זמנית גם ארי וגם לא-ארי. הקפטריה ביד ושם היא מישלינג ארכיטקטוני – ממוקמת פיזית בתוך המתחם, אך משוחררת מהמשימה המרכזית, משימת התיעוד, שכמעט כל נקודה באתר מחוייבת לה לחלוטין. האמנם משוחררת? הקפטריה היא אמנם נקודת חולין שמתאפשרת בתוך הטריטוריה המקודשת, אך זהו חולין מדומה, המחובר בכל מאודו להוויה של המקום, כפי שמעיד המספר במספר מקומות, למשל:
"שישה שבועות לאחר שנכנס לתפקיד החל העיתונאי הכושל לשעבר לתפוס את עצמו כקופאי הלחוץ, הכמעט מטורף, של הקפטריה בקומפלקס לתיעוד יחסם של הנאצים ליהודים. במהלך השבועות האלה נבטה בו ההכרה שמצבו המנטאלי בכלל, ובתקופה האחרונה בפרט, אינו מתאים למי שעומד בקשר יומיומי עם הקומפלקס לתיעוד יחסם של הנאצים ליהודים. הוא לא הפיק תועלת מן ההליכה היומיומית הקצרה דרך דלתותיו הראשיות של הקומפלקס, שאפשרה לו הצצה ממרחק בכמה תצלומים המנציחים פרק קודר כלשהו באותו סיפור קודר מכול. הוא לא יכול היה לסבול או להתמודד עם הלחץ הייחודי הכרוך בדממה שמילאה על פי רוב את אוויר הקומפלקס והכבידה אותו. הוא לא נהנה לחשוב שוב ושוב ולשמוע בראשו את המילה 'נאצי' מאז החל לפקוד את עמדת הקופאי, שעון על השרפרף השחור הקטן שלו שייסר את גב, ולא נהנה לחשוב ולשמוע בראשו 'טרבלינקה', 'הפתרון הסופי', 'דכאו', 'תאי גז', 'קרמטוריום', 'ציקלון בי', 'אס-אס', 'היטלר', 'שישה מליונים' וכדומה. הוא לא התענג על צפייה בנשים היפות שנכנסו מפעם לפעם לקפטריה, שכן חש אשמה על התאוותו במקום כזה, חש אשמה על שחייך בשל התאוותו, חש אשמה כשמנע מעצמו ומהן חיוך תמים שכזה כשצינזר את החיוך וכבש את התאוותו."
לא במקרה מדגיש הכותב את תחושת האשמה. הרי קומפלקס יד ושם (מצלולית, כמו 'יד ואשם') נועד במובהק לטפח תחושת אשם אצל השוהים במתחם. אצל הגרמנים, כמובן, אבל גם אצל שאר המבקרים – אשמה על אדישות, התנכרות לסבל הזולת, אשמה על החיים הקטנים הנמשכים כסדרם לצד טרגדיות קולוסאליות:
"עיניים של נעורים תמימים, שואלות אותנו, תובעות מאיתנו תשובה, 'מדוע אתם רק עומדים ומתבוננים? מדוע אינכם עושים דבר?' לבסוף הוא שואל, 'אם הפעם כבר מאוחר מדי,' ואין ספק שהפעם מאוחר מדי, 'האם בפעם הבאה תפעלו, האם תמנעו זאת בפעם הבאה ?' זו השאלה וזה הלקח."
באופן אירוני הסופר בוחר לבטא תחושת אשמה זו קודם כל באמצעות אחד העובדים, החש אשמה על תשוקות אנושיות המתעוררות גם במקום כזה. לשאלת תחושת האשם של התייר האמריקאי אתייחס מאוחר יותר. ודאי שמפעיל הקפטריה אינו קהל היעד שנדרש לשמש כנשא אשמה. זהו תפקידם של המבקרים, שמלכתחילה הינם בעלי מודעות בסיסית ורצון להעמיק ידע, אחרת לא היו מגיעים למקום הזה. ל"יד ושם" לא מזדמנים דרך מקרה. אלא שתחושת האשמה נטועה כל כך עמוק ביסודות המקום ההוא, שבלתי נמנע שיחוש בה כל אדם השוהה במקום.
כך מתאר כותב הסיפור קבוצה של גרמנים המסיירת במתחם, מובלת על ידי מדריך ישראלי:
"מדריך התיירים המשיך בגרמנית הקולחת שלו, כשהוא עומד בין עשרים ושישה גרמנים אילמים – כל אחד מחפש בדרכו שלו או בדרכה שלה להתנצל בפני דת שלמה, כל אחד וכל אחת מקווים שהזיכרון הקולקטיבי והמדיניות הלאומית לא יגלו עניין בשום גניאולוגיה, אז ועכשיו"
המדריך הישראלי המלווה את הקבוצה גם הוא לא נקי מתחושת האשם, אם כי זו שלו נובעת ממקומות אחרים, מההבנה שהוא לוקח חלק מעשי בתעשיית הזיכרון שהיא גם תעשיית שימור האשמה:
"המדריך, הדובר כמובן גרמנית שוטפת, אבל לא ניצול משום בחינה ממשית, התמחה בליווי תיירים גרמנים המבקרים בארצו. בתחילה שאב עונג סדיסטי מהיום שבו כל קבוצה ביקרה בקומפלקס, ביקור שרק לגרמנים מעטים היה האומץ להתחמק ממנו, אף שרובם באו לשם, דהיינו לישראל ולשטחים הכבושים, כדי לראות היכן היה ישו במהלך חייו הקצרים אך החיוניים לדידם. לאט-לאט הוא החל לחוש מעט אהדה כלפי הגרמנים, שרובם היו צעירים מדי וגילם פטר אותם, מתמטית, מאחריות ישירה ליחסה של ארצם ליהודים. בכל סיור היו לפחות אחד או שניים מהם סובלים ממש, כורעים תחת הנטל האכזר של משהו שגדול מדי אפילו לכתפיים הבוואריות הרחבות ביותר (...) אבל עכשיו הוא חרד מן היום הזה. פעמים רבות ביום הזה הוא נאנח לאיטו ומסיר את משקפיו כדי לנקות אותם בחולצתו. הוא ממעט בדיבורים דרמטיים ומתיר שתיקות ממושכות. לא למען הרושם, אלא מכיוון שהוא אינו רוצה להיות מעורב ביום הזה יותר מן הנדרש. אחרי כל סיור הוא מכנס את תייריו הנכלמים, כמעט חסרי החיים, ומחזיר אותם למלון, והם אסירי תודה, מחרישים, על כך שיהודי אומר להם מה לעשות."
"האומץ להתחמק" מהביקור ביד ושם, התיירים "כמעט חסרי החיים" – לשונו המתהפכת של הסופר מפרקת את המשמעות המקורית ומהפכת תפקידים באמצעות להטוטי שפה.
בתום הסיור מגיעים המבקרים לקפטריה. בקפטריה מתבצע פרעון מיידי של המצוקה הגרמנית בהווה, מצוקה המנוצלת לצבירת רווח מיידי, תחמני, ישראלי כל כך – במשחק הכוחות הנוכחי מנצל מנהל הקפיטריה את תחושת האשם של המבקרים ומוכר להם במודע סחורה פגומה:
"בתוך כמה דקות ייכנסו הגרמנים, ישתרכו בעקבות היהודי שלהם. הם יקנו פריטי מזון שונים ומשונים, כולל מאפים מקולקלים, ויאכלו אותם עד הפירור האחרון בלי להרגיש כלום."
עוד קודם לכן, מנהל הקפטריה מסביר את הרציונל:
"המנהל קיבל את ההחלטה העקרונית האמורה (=למכור מאפים שפג תוקפם, מ"ש) מכיוון שלא האמין שלקוחות טיפוסיים בקפטריה הספציפית הזאת – כלומר קפטריית הקומפלקס לתיעוד יחסם של הנאצים ליהודים – יטרחו להשמיע טענות בנוגע לטריותם של מוצרי המאפה לאחר שבילו כל אחר הצהריים בעיון בכל סוגי הרזון, הרעב, וכיו"ב."
המילה 'טיפוסי' היא מילה טעונה בסיפור. היא מופיעה כבר בהתחלה, כשמנהל הקפטריה מפנה את תשומת ליבו של ידידו, העתונאי הכושל, לכך ש"אין מדובר במקום עבודה טיפוסי, והקופה שלידה ישב במשך שעות מדי יום אינה, בשום פנים ואופן, סתם עוד קופת קפטריה."
אם כך, כל נסיון להיאחז בקפטריה כטריטוריה נייטרלית הוא נסיון שנועד לכשלון. זו לא סתם קפטריה, זו קפטריה ספציפית, מגוייסת. הלקוחות שלה אינם סתמיים, מזדמנים, יש לה, ככתוב, לקוחות 'טיפוסיים'. שוב אירוניה – כשחושבים על ההגדרות הגרמניות של תורת הגזע שסיווגה בני אדם ל'טיפוסים' על פי צבע עור ומבנה גולגולת ומנתה תכונות אופייניות בהתאם לטיפוס. גזע הוא גורל.
מעשה הרמאות הקטן (הנקמני?) מגיע למיצויו המושלם בקפטריה. הרי בקפטריה מתבצעת החזרה מ'שם' הטעון אל ההווייה הנורמלית. זהו שטח המעבר, אזור החיץ, הזירה המושלמת. הטרגדיה הבלתי נתפסת מעשה ידי אדם, אליה נחשפו המבקרים אך דקות קודם, מתחלפת במעשה עלוב של רמייה, והמבקרים ממלאים ברצון את תפקיד הקרבן. אינם מעזים למחות, כי מעין ברית לא כתובה קושרת בין שני הצדדים. ברית שתוקה, הסכם שילומים פרטי להשקטת המצפון, ואולי גאולה פרטית במחשבה: היהודים לא יותר טובים מאיתנו, עובדה, הם רמאים ותאבי בצע.
התייר האמריקאי שונה מהתיירים הגרמנים. הוא יהודי. הוא גבוה מהישראלי בעשרה ס"מ. הוא מצליחן, איש הייטק, בעוד הישראלי מאופיין כלוזר. התייר האמריקאי נמנע מלהשתמש בשיום המקובל, אצלו זה לא 'יד ושם', אלא שם פרטי שהמציא : הקומלפקס לתיעוד יחסם של הנאצים ליהודים. בכך הוא מעקר מהשם את המרכיב המיתי, נורא ההוד, ובמקומו מעניק שם פונקציונלי וכמעט ביורוקרטי למתחם.
התייר האמריקאי עומד על זכויותיו, מסרב לגלם את תפקיד הלקוח הטיפוסי, הפראייר. יותר מכך, הוא מתעקש לנהל את הויכוח בשפתו, ובכך מקעקע את יתרון הביתיות של הישראלי. להלן הדיאלוג בין השניים. הכתיבה של הדיאלוג וירטואוזית בעיניי, כדאי לשים לב לכינויים המתחלפים של אותם שני דוברים בהתאם לנאמר על ידם, שוב הפונקציונליות מנצחת:
צרכן: זה מקולקל
ספק: מקולקל?
צרכן: כן, מקולקל, זה לא טרי, זה לא טוב.
קופאי: אני יודע מה זה "מקולקל".
אמריקאי: טוב, אז זה מקולקל.
ישראלי: למה אתה חושב שאני אמור לדעת מה זה "מקולקל"?
איש עסקים בחו"ל: לא הייתי בטוח, אז ניסיתי להסביר –
עיתונאי לשעבר: זאת היהירות האמריקאית בשיאה. אתה נמצא בישראל, בלב המזרח התיכון, ואתה אומר לי "stale". למה אני אמור לדעת מה זה?
מכנסיים מגוהצים: אבל ידעת.
מכנסי ג'ינס קצרים: זה לא משנה. ואם לא הייתי יודע? אם אני נכנס לבית קפה אמריקאי ומתלונן בעברית, "זה לא טרי," אף אחד לא יעזור לי עד שאגיד את זה באנגלית.
חבר לשעבר פגוע: בבקשה, אני רק רוצה את הכסף שלי בחזרה.
בעל פגוע: החזר כספי? תגיד "refund", אני מכיר את המילה הזאת. גרתי בארצות הברית המנוונת, כן, אני מכיר גם את המילה הזאת, בארצות הברית המנוונת שלך במשך שנתיים, יותר או פחות, קראתי את העיתונים המפגרים שלכם, צפיתי בטלויזיה הדפוקה שלכם, דיברתי בשפה המבחילה הזאת.
מטפס במעלה ההיררכיה החברתית: אדוני, בבקשה, רק ביקשתי...
יורד הכי נמוך שאפשר: אל תקרא לי אדוני! אני קופאי, חתיכת בן זונה מסריח!
מתפוצץ: לך תזדיין. קח את המאפה המזויין שלך, מזדיין ישראלי!
השניים מתייצבים זה מול זה, לדו-קרב. איך זה קרה?
נוצר 'קלקול' במנגנון, באג בפס הייצור של לקוחות טיפוסיים – הנה תייר שמסרב לקחת חלק בתחושת האשמה ולכן מסוגל להתקטנן עד כדי תלונה על מאפה. מולו, ישראלי שבמקום להתנצל מול התלונה המוצדקת, נעשה תוקפני ומעלה טענות שאינן ממין העניין. האם יהיה מופרך להאשים גם אותו ביהירות, בדיוק באותה מידה בה מאשים הוא את האמריקאי בהתנהגות יהירה? אין ספק שהסופר עיצב את שתי הדמויות המרכזיות כבבואות המשקפות זו את זו. למרות השוני ביניהם רב הדמיון. שניהם, למשל, ננטשו על ידי אישה.
מהו למעשה אותו 'מאפה מקולקל' שנמכר לאמריקאי בקפטריה של יד ושם?
הסמליות ברורה: אמריקאי מסרב לאכול את מה שהישראלי מאכיל אותו.
הישראלי מסרב לקבל ביקורת מצד האמריקאי.
האם היהודי מאמריקה והישראלי נלחמים למעשה על מקומה המרכזי של מדינת ישראל בעולם היהודי? בזכרון היהודי הקולקטיבי? היכן ממוקם המרכז היהודי האמיתי והיכן השוליים?
כאן צריך להידרש לעמדת המספר. מיהו מספר הסיפור? זהותו אינה ידועה, לכאורה זהו מספר כל יודע, שמדווח מתוך התודעה של כל הגיבורים – הישראלי, האמריקאי, מדריך הטיולים, התיירים הגרמנים. אך הוא לא אובייקטיבי, המספר הזה. באמצעות הלשון ניתן לחשוף שהוא מזדהה עם התייר האמריקאי – הוא מעדיף לכל אורך הסיפור את הלקסיקון האלטרנטיבי של התייר על פני הלקסיקון השגור, המקומי.
המתחם מכונה 'יד ושם' רק בשיח הפנימי בין ישראלים, ("אתה באמת רוצה לעבוד ביד ושם? הוא הטעים את שמו של המקום כדי להסב את תשומת ליבו של ידידו") בכל מקום אחר הוא מכונה 'הקומפלקס לתיעוד יחסם של הנאצים אל היהודים', גם כשהוא מספר מתוך תודעתו של הישראלי.
ועוד –
הישראלי מתואר – "הישראלי הזה, החכם מהממוצע, הנמוך מהממוצע, המצוי באמצע שנות השלושים לחייו" – כלומר התיאור הוא תיאור יחסי, ביחס לאיזו קלישאה ישראלית ממוצעת, בעוד התייר האמריקאי מתואר כסובייקט, אחד ויחיד. במהלך התיאור של הדמות – יהודי מתבולל המבקש לחזק את תודעתו היהודית – הוא מבין שיש שני תחומי עניין המעסיקים את יהודי ארצות הברית –
מדינת ישראל והשואה (="כך הוא שמע שמכנים אותה לעיתים קרובות").
נאמר –
"הוא חש שעליו, כמי שחוקר את יהדותו, לבחור בין מדינת ישראל לשואה."
לטעמי זהו משפט מפתח בסיפור, ואולי לא רק בסיפור, אלא משפט מפתח בהוויה היהודית הגלותית.
מה פשר הבחירה בין מדינת ישראל לשואה? האם מובלעת כאן ביקורת סמויה של הכותב אודות ההתנהלות הישראלית: הכוחנית, האדנותית, שמפנה עורף ללקחים ההומאניים ההסטוריים?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: