משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

שתרגמתי מאנגלית

מרקס הזקן

בתוך ראשי קם חיזיון החורף האחרון בחייו:

לונדון, קרה ולחה, נשיקות שלג גסות

ברחובות הריקים, מי התמזה שחורים

זונות רועדות סביב מדורה שהבעירו בפארק

קטרים עצומים התייפחו אי-שם בעומק הלילה.

הפועלים בפאב דיברו מהר כל-כך

הוא לא קלט מילה.

אפשר שאירופה הייתה עשירה ושלווה,

אך הבלגים עדיין עינו את בני קונגו.

ורוסיה? עריצותה? סיביר?

בהה ממושכות בתריסים המוגפים.

לא מרוכז, שיכתב כתבים ישנים

שב וקרא במרקס הצעיר כאחוז דיבוק

מעריץ במסתרים את הסופר השאפתן.

עדיין היה חדור אמונה בחזונו המופלא

אך ברגעי הספק

חשש שמא העניק לעולם רק

גירסה חדשה של יאוש;

או אז היה עוצם את עיניו, לא רואה דבר

מלבד חשכת השָני של עפעפיו.

על המשורר הפולני אדם זגייבסקי, מתוך אתר סימניה:

I try to envision his last winter,

London, cold and damp, the snow’s curt kisses

on empty streets, the Thames’ black water.

Chilled prostitutes lit bonfires in the park.

Vast locomotives sobbed somewhere in the night.

The workers spoke so quickly in the pub

that he couldn’t catch a single word.

Perhaps Europe was richer and at peace,

but the Belgians still tormented the Congo.

And Russia? Its tyranny? Siberia?

He spent evenings staring at the shutters.

He couldn’t concentrate, rewrote old work,

reread young Marx for days on end,

and secretly admired that ambitious author.

He still had faith in his fantastic vision,

but in moments of doubt

he worried that he’d given the world only

a new version of despair;

then he’d close his eyes and see nothing

but the scarlet darkness of his lids.

תורגם מפולנית ע"י Clare Cavanagh

******* 4 חודשים**********3 שבועות**********ויומיים*********

לא רוצה להתייחס לעלילה מפאת חשש ספוילרים. מי שרוצה מוזמן לקרוא על הסרט אצל אורי בר-און, שכתב ברגישות נחושה.

הצבעים, האווירה:

קדרות אפרפרה, קור כחלחל, חולניות צהבהבה, קבס ירקרק. חורפי וחשוך, כמו בשיר של זגייבסקי.