משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

ייאמר עליה שהמיתה בהדרגה את כל איברי הגוף, ואם לא המיתה, לכל הפחות השעתה, מותירה בהם רק מידה מזערית של חיוניות, כזו המספיקה לקיום לא מופרז. אור אחרון נותר דולק במסדרון אחרי שכולם פרשו לישון. זה לא בלתי מציאותי, דברים כאלו מתרחשים כל הזמן.

"אבל תשמעי, קראתי פעם רעיון חז"לי, שיש  בגוף עצם אחת קטנה, למעלה בקצה עמוד השידרה, לוז שמה, שאי אפשר להכחיד  אותה, והיא לא מתפוררת אחרי המוות ולא נשרפת באש, וממנה יתחילו לברוא את האדם מחדש בתחיית המתים. ואז היה לי משחק קטן -  הייתי מנסה לנחש מה הלוז של אנשים שהכרתי, מה הדבר האחרון שיישאר מהם, הלא-ניתן להכחדה, ושממנו הם יבראו מחדש."

(שתהיי לי הסכין, גרוסמן, עמ' 12)

עוף החול, למשל. אך ורק ממין זכר. אינו מתרבה כי אינו מסוגל להתרבות, או שאינו חפץ בכך. בזיקנתו יבנה קן מענפי קינמון ויעלה עצמו באש, שוב אש. מן האפר יתרומם עוף חול חדש, אך השממה המידברית סביבו היא אותה שממה. שבתות משפחתיות נמתחות לנצח, ובכל זאת דובים מקיצים משנת חורף. אין איש יודע אם כל האיברים מתעוררים לחיים בבת אחת - כמו מקהלה הפוצחת בשיר על פי אות מוסכם מהמנצח, או שמא כל איבר לנפשו, סולנים של גוף?

לילה אחד המחזאי טנסי ויליאמס מת מחנק. הוא שאף לנחיריו מכסה של בקבוק טיפות עיניים שהושאר על השידה (אף, עיניים). הארכיטקט גאודי נדרס על ידי חשמלית כשצעד לאחור מבלי להביט. עיניו היו ממוקדות בכנסיית "המשפחה הקדושה" (עין, רגל).

ייאמר עליה שכיבתה בהדרגה איבר אחר איבר, עד האיבר האחד-הבלתי-נכחד שלה, ממנו תיברא פעם מחדש. לא המוח, לא הלב, לא הרחם, רקמות רכות עליהן אי אפשר לסמוך במאת האחוזים. סביר שתהיה זו אצבע, מוקד של פראות, חוסר משמעת ותעוזה. אם תיברא אי-פעם מחדש, תיברא מן האצבע, כמו בציור הכי מפורסם של בריאה אלוהית, המכונה 'בריאת האדם'.  אבל מהו המרווח הקובע בין אצבע לאצבע. היא צופה אל הלא-כלום שהוא בעת ובעונה אחת אין-סוף.