(קראתי את הפרגמנט שתיכף יצורף כבר לפני מס' ימים, ואני לא מצליחה להירגע ממנו, כל כך נורא וכל כך נהדר. אני חושבת שאם יש הצדקה, איזושהיא הצדקה, להמשיך לסחוב את החיים האלה על הגב יום אחרי יום - אלו הניסים הזעירים האלה, שמתרחשים כשאני לוקחת ספר ליד)
"באותו רגע גלגלה אמו את שערותיה מול הראי באמבטיה, ונזכרה במה שטבחית אחת סיפרה לה על הימים בבית-היתומים. כיוון שלא היתה ליתומות בובה למשחקים, והאימהוּת כבר נורא פעמה בלִבן, הן הסתירו מפני הנזירה את מותה של אחת הבנות. הן הכניסו את הגוויה לאחד הארונות עד שהנזירה יצאה, ושיחקו בילדה המתה, רחצו אותה והאכילו אותה, והענישו אותה רק כדי שיוכלו לנשק אותה אחר-כך, לנחם אותה. בדבר הזה נזכרה האם באמבטיה, ושמטה את ידיה המורמות, המלאות סיכות-ראש. ותהתה על הצורך האכזרי לאהוב. תהתה על הרשעות של תשוקתנו להיות מאושרים. תהתה על הפראות שבה אנחנו רוצים לשחק. ועל מספר הפעמים שהיינו הורגים מתוך אהבה. אז הביטה בבנה המחוכם כמביטה בנוכרי מסוכן. והתחלחלה מנפשה שלה, שיותר מאשר גופה חולל את היצור הזה, הכָּשיר לחיים ולאושר. כך הביטה, בתשומת לב רבה ובגאווה לא נוחה, בילד הזה שכבר נשרו לו שתי השיניים הקדמיות, האבולוציה, האבולוציה בעיצומה, שן נושרת כדי שתצמח תחתיה שן שמיטיבה לנשוך. 'אקנה לו חליפה חדשה', החליטה, והביטה בו שקועה במחשבותיה."
מתוך הסיפור 'האישה הכי קטנה בעולם', מאת קלריס ליספקטור, מופיע בקובץ קשרי משפחה/שעת כוכב. כדאי לכם.