משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

נתנאל, גיבור הסיפור 'עוף החול' של א.ת.א. הופמן (ראה אור 1817) הוא בחור צעיר ומשכיל, בעל נטיות פואטיות ודמיון מפותח. הוא מאורס לקלרה, החכמה והדעתנית. נתנאל מכיר את קלרה כמעט כל חייו.

 בתחילת הסיפור הוא קורא אליה,

"ובחלומות מתוקים מרחפת מולי דמותה הנלבבת של קלרכן יפתי והיא מצטחקת אליי ברוב נועם בעיניה הזכות". לקראת סוף הסיפור הוא מכריז, "קלרה לא יכלה להיחשב יפת תואר בשום פנים".

קלרה היא אותה קלרה. מה קרה לנתנאל? השלב הבוגר, כבד הראש, של שארית חייו – עומד להתחיל. אולם עמוק בתוכו נתנאל אינו שלם עם המעשה. לקלרה דעות עצמאיות, הוא סבור שהיא לא מספיק קשובה כלפיו. כך למשל, אין לה סבלנות להקשיב כשהוא קורא בקול שירים שכתב. נתנאל מתחיל לפקפק בה. הפקפוק מערער אותו. במקום לפסוע בנתיב הנוח שהותווה לו, הוא נמלט. לא רק לעיר אחרת, גם בתוכו פנימה הוא נמלט, אל טריטוריות פרא נפשיות. שם הוא נקלע לתזזית יצרית של הזיות, תשוקות ופחדים. סופם, בהתאם לרוח הרומנטית של התקופה - שיגעון ומוות.  

כדי להשלים את המעבר מהנורמאלי אל המעורער, נתנאל מגייס את מלוא משאביו - טראומות ילדות צפות ועולות, יצורי אופל מבעתים את ימיו ולילותיו – הבלבול, התאווה - בשיאו של הסיפור הוא מתאהב אהבה עזה באולימפיה היפהפיה. נתנאל מתעלם מכל הסימנים המורים על כך שאולימפיה זו אינה אישה אמיתית, אלא תרמית; בובה מכאנית המופעלת ע"י מנגנון קפיצים מסובך.

"אכן, מימיו לא נזדמנה לו מאזינה נפלאה כמוה. היא לא רקמה ולא סרגה, לא הציצה מן החלון, לא שיחקה עם החתול, לא העבירה פיסות נייר מיד אל יד, לא נאלצה להסתיר פיהוק בשיעול חרישי מעושה – בקיצור, שעות על שעות היתה יושבת בלא ניע ובלא זיע, עיניה לטושות אל עיני אהובה ומבטה הולך ומתמלא אט-אט חיות ולהט. רק כשהיה נתנאל קם לבסוף ונושק לידה ואף לפיה, היתה אומרת: "אה – אה!" ומוסיפה: "לילה טוב, אהובי!" – "אהה, נפש עמוקה, נפש נפלאה," היה נתנאל קורא בשובו למעונו, "רק את, רק את מבינה ללבי."

אחד מתסביכי ילדותו של נתנאל, פחד העיוורון, מתממש. אותה אימה קמאית המתעוררת בו לנוכח 'איש החול' האגדי, הזורה חול בעיניי הילדים כדי להרדימם, שבה ומתעוררת בו לנוכח מוכר משקפיים בו נתקל. נתנאל אמנם לא מאבד בפועל את כושר הראייה, אבל מאבד לחלוטין את כושר האבחנה בין יצור חי לבין המלאכותי והדומם.

*

באירופה של סוף המאה השמונה עשרה ותחילת המאה התשע עשרה, רעיון הבובה המכנית, הכמו אנושית, שבה את דמיונם של יוצרים רבים. האם המהר"ל מפרג (1512-1609)היה הראשון? הרבה יותר מאוחר הגיע פרנקנשטיין של מרי שלי (1818).  אפילו בזיכרונותיו הבלתי אמינים בעליל של קזנובה (1725-1798), משובצת בובה: בזקנתו קזנובה מואס כליל בנשים, ומקיים חיי אהבה מלאים עם בובת עץ. האהבה החד-צדדית של קזנובה משופעת בהיבטים נרקיסיסטיים. הבובה היא לא יותר ממיכל ריק המכיל את אהבתו, ורק את אהבתו.

 כך נראית הסצנה הזו בסרט של פליני על קזנובה (1976), בכיכובו של דונלד סתרלנד:

http://www.youtube.com/watch?v=EotNv1Tsa_Q

ואצלנו? המחזאי יוסף מונדי סיפר ליונה וולך אנקדוטה, לפיה נהג הסופר הרוסי ניקולאי גוגול לישון עם בובת מין. יונה וולך כתבה שיר בתגובה, "הבובה של גוגול", שנתפס בטעות כשיר ילדים תם. הבלבול אינו מפתיע, שכן התרבות המערבית מכילה אינספור דוגמאות ליחס דואלי כלפי בובות. מחד, זהו צעצוע המייצג הנאות הקשורות בתקופת הילדות, נוסטלגיה של תום, מאידך, דווקא משום שהחפץ מייצג את זוך הילדות, נפתח כר נרחב לפרשנויות פסיכואנליטיות, המתייחסות אל הבובה כאל כמוקד דומם של זרות מאיימת. יתכן, כמובן, שמונדי רק התבדח עם וולך. סביר שביסס את דבריו על קובץ סיפורים של סופר איטלקי ששמו טומאזו לנדולפי (1908-1979), שתורגם לאנגלית ב1963, ובו הופיע הסיפור "אשתו של גוגול" (למעוניינים, מצורף קובץ הקראה MP3)

בתחילת הסיפור מתוודה לנדולפי בפני קוראיו שסיפור זה מכיל פרטים ביוגראפיים כמוסים אודות הסופר והמחזאי ניקולאי ואסילייביץ' גוגול, ידידו, שאמנם ראוי היה לשמרם בסוד, כמתחייב מידידותם, ומאידך הוא חש שאם לא יפרסמם בפרהסיא הרי הוא נמצא כמועל בחובתו לציבור. בסיפור הוא מתאר ביקור שערך אצל גוגול ואשתו, בעת שחגגו את חתונת הכסף שלהם. על פי לנדולפי, אשתו של גוגול היא אישה בלונית (בובת מין מתנפחת) הבנויה בפירוט האנטומי הנשי הנכון, בגודל הנכון. הוא מתאר אותה כחושנית למדי. למען הסר ספק, גוגול עצמו חי בין השנים 1809-1852.

סיפור ידוע נוסף הוא סיפור אהבתו הנכזבת של הצייר אוסקר קוקושקה לאלמה מאהלר הסוערת. אכזבה שהולידה (1918) לא רק יצירות אמנות רבות שנעשו בהשראתה, אלא גם הזמנה של בובה אצל מעצבת בובות, שהוכנה בצלמה ובדמותה של האהובה שהכזיבה. את הבובה הכניס קוקושקה לביתו ועימה אף יצא לטייל ברחובות דרזדן. הבובה נלוותה אליו באירועים חברתיים, וחבריו הוזמנו אל ביתו, כדי להכירה טוב יותר. בסופו של דבר, לא עמדה הבובה בשפע ההתחייבויות החברתיות, ראשה נתלש והיא הועפה דרך החלון.

(דיוקן עצמי של האמן עם הבובה, 1922)

 אמנים פלסטיים רבים רבים טיפלו בבובות. חלקם הניכר עסק בפירוק ובבניה מחדש של דימויי גוף. הבובות מאפשרות להבחין בין הפסיבי לאקטיבי, ובין הקבוע למשתנה. שלא להזכיר את העיצוב הגופני האידיאלי של הבובה, גחמה עיצובית שמעמידה סט סטנדרטים בלתי אפשרי- בובה לעולם אינה קרבן של מטבוליזם פחמימות נרפה או של מתקפות הורמונליות ברבריות; כל הפערים הללו הובילו לא מעט אמנים לפעולות של מרדנות והתרסה, רצון לנתץ את הקיפאון הפלסטי המושלם בהשחתה מכוונת ואלימה.

אדווה דרורי הכינה חביתת ברביות

אליס קלינגמן מתיכה בובות לכדי גוש צבעוני אחד, חסר צורה 

גם צמד האחים, דינוס וג'ייק צ'פמן:

 ועוד,  

הנס בלמר 1902-1975

גברים משחקים בבובות, נושא מעניין גם מההיבט של משחק המינים העתיק. הבובה תמיד זמינה, תמיד פסיבית, משמשת ככר השלכה אידאלי של רגשות, רצונות, תשוקות. אפשר לעולל לבובה כל מה שרוצים, בובות סופגות הכל בשתיקה סבלנית וכנועה.

בשנת 1933 בלמר בנה את בובתו הראשונה, מבוססת על דמותה של אחייניתו אורסולה בת ה15 ועל חוויות ההתבגרות שלו עצמו. בשנה זו גם צפה באופרה 'סיפורי הופמן' של אופנבך, האופרה היא עיבוד ל'איש החול' עמו פתחתי את הפוסט [בלמר אף מספר שקרא בעיון את מכתביו של קוקושקה, שפורסמו ב 1925].  מהאספקט האישי, הגיעה אליו, כל הדרך מקטוביץ' לברלין, תיבה שהכילה את צעצועי ילדותו. מהאספקט הפוליטי 1933 היא השנה בה היטלר עלה לשלטון. בלמר הגרמני נוכח בתחילת  הליך טיהור העם הגרמני – השלטונות מקדמים את תורת הגזע, ואף משלבים אותה בתכנית הלימודים בבתי הספר. רעיונות אלו לא היו לרוחו של בלמר, שהסתגר בביתו עם אשתו החולנית והקים לעצמו סדנה לבניית בובות. הוא נשבע שלא ינקוף אצבע באופן העשוי לתרום להעצמת גרמניה, בגלגולה הנוכחי.

מושג ה"פולק" פירושו, העם הגרמני המאוחד בקשר דם טהור, עם שרואה עצמו כגזע אדונים שתכלית קיומו היא שליחות היסטורית תחת מנהיגות הפיהרר. תרבות ה"פולק" מדגישה את עליונות הגזע הארי, מקדמת מערכת דימויים הסטוריים ומסורתיים המחזקים תפישה זו. התרבות הגרמנית עוברת מיון – קולנוע, ספרות, מוזיאונים – התרבות ה'בריאה' מול התרבות ה'חולה' – התרבות הגרמנית מטוהרת אף היא מאלמנטים המוגדרים שליליים, מביטויים של אמנות מנוונת. ראשוני מתנגדי המשטר מובלים למחנה הריכוז דכאו.

מול מכונת התעמולה הנאצית בלמר מציב את בובותיו הפגומות, המטרידות, העסוקות במיניות שלהן באופן אובססיבי. בברלין הוא מפרסם ספר, בהוצאה פרטית, ובו עשרה מצילומי הבובות שלו. הספר מפורסם ללא קרדיט לאמן, וזוכה להד מועט.  ב1934, סדרה של 18 מצילומיו התקבלה בברכה על ידי התנועה הסוריאליסטית בפאריס. סדרה זו עלתה בקנה אחד עם העיסוק הסוריאליסטי הנמרץ במהלכי התת-מודע, ובשבירת הטאבו שעניינו תשוקות מיניות מודחקות. הסדרה פורסמה בכתב העת הסוריאליסטי החשוב של אותה תקופה, "מינוטאור".

השלטונות מגיעים אל בלמר בסופו של דבר, וב1938 הוא גולה לפאריס. בפאריס הוא מתקבל באהדה על ידי הסוריאליסטים, אף על פי כן, את רוב ימי המלחמה העביר בכלא הצרפתי. גם לאחר המלחמה נשאר בפאריס והמשיך לעסוק באותם נושאים. הטיפול של בלמר בבובותיו, ובעקיפין בגוף האדם, הוא טיפול אגרסיבי. עבודותיו מצביעות על אמביוולנטיות עמוקה ביחס לנשים, הערצה ושנאה, כמו גם התרסה כנגד הדימוי הגופני הנשי הארי – המצטיין בניקיון, בריאות, פריון -  שמתקבע במרחב בו הוא חי ופועל.

יש האומרים שבעבודותיו של בלמר בולטת הזדהותו עם הבובה כאובייקט שיסוע, דהיינו ההדגשים הם מזוכיסטיים, דווקא. באחד המקורות שקראתי, הוא מודה שהושפע עמוקות מכתביו של המרקיז דה סאד.

הבובות של בלמר נבנו כך שחלקיהן ניתנו לפירוק ולהרכבה מחדש. הוא צילם אותן במיקומים שונים, פנים וחוץ, ובצילומיו הביא לידי ביטוי גם את האוטואירוטיקה של הבובה וגם את האובססיה שלו כבורא הבובה. יוצרים נוטים להתאהב ביצירתם. בלמר הוליך את הנטייה הזו אל הקיצוניות והפרברסיה. האמנים הסוריאליסטיים אימצו אותו אליהם, בחום.

אחד האידיאלים הנשיים בו הרבו לעסוק אמנים סוריאליסטיים היה  femme-enfant, האישה הילדה. כשהנס בלמר משליך את דימוי ה"אישה ילדה" על בובה, זו הבנייה של פסיביות על פסיביות, החלשה על גבי החלשה. על פי אנדרה ברטון, מחבר המניפסט הסוריאליסטי, אחד הקוים הרעיוניים המנחים של התנועה היה העיסוק ב l'amour fou , אהבה טוטאלית, הרסנית ומטלטלת, שמערבלת את החושים ובסופה אין מוצא. דימוי משמעותי נוסף בו טיפלו הסוריאליסטים באינטנסיביות רבה, היה של בובת חלון ראווה: דמויית יצור אנושי, מוצגת בפני הציבור, אך בו זמנית מבודדת ממנו באמצעות זכוכית. היא מזמינה מבט מתעכב, אך אינה משמשת כאובייקט התבוננות בפני עצמו, אלא רק כנשא. למרות שהיא מוצגת בפני קהל, בובת חלון ראווה איננה אובייקט אמנותי הנתון לפרשנות סובייקטיבית של מתבונן, אלא אלמנט פונקציונלי, חיקוי אדם למטרה קונקרטית. הדימוי הזה נותר רענן ורלוונטי גם היום, כשהצרכנות האובססיבית תופסת את מקומה כתופעה תרבותית – מחד הצרכנות הופכת לבילוי, ומאידך גם התרבות מוצאת עצמה על המדף, כמוצר בר שיווק – "לצרוך תרבות." 

יתכן שמשיכתו של בלמר לבובות נובעת בין השאר גם מן התחושה ההיסטורית שפיעמה ביתר שאת בבני דורו, שבני אדם הם רק בובות המונעות על ידי כוחות גדולים מהם.

באחד מצילומיו המאוחרים, בלמר מצולם בחברת בת זוגו המחובקת על ידי אחת מבובותיו. בת הזוג נועצת מבט ריק בחלל, בעוד מבטה של הבובה חי להפתיע, ומבטו החודר של בלמר תועה בין שתיהן.

*

הסופר והצייר היהודי-פולני ברונו שולץ (1892-1942), חי ופעל בעיקר בדרוהוביץ' שבגליציה. הסיפור 'בובות החייטים' מופיע בספרו 'חנויות הקינמון': אדלה, דמות המשרתת האומניפוטנטית , מהלכת קסם על אבי המשפחה הילדותי, בעל הדמיונות; עם ערב מגיעות שתיים מחברותיה, התופרות פולדה ופאולינה, אל בית המשפחה ובחברתן אימום חייטים.

"פולדה ופאולינה, התופרות הצעירות, התמקמו שם יחד עם כלי מלאכתן. נישאת על כתפיהן, הייתה נכנסת לחדר גברת דוממת, אילמת, עשויה בד ונעורת עם כדור עץ שחור במקום ראש. אך משהוצבה בפינה, בין הדלת והתנור, הייתה אותה דמות-אישה חרישית לגברת המצב. ניצבת בפינתה ללא תנועה, היתה משגיחה מבלי להשמיע הגה על עבודת הנערות. כולה ביקורת ולא נוטה חסד, היתה נעתרת להשתדלויותיהן וחינחוניהן, כשהן כורעות ברך לפניה במודדן חלקי שמלה מסומנים בתפר מכליב לבן. בתשומת לב וסבלנות חרישית היו משרתות את האליל השותק אשר דבר לא יכול היה לרצותו. המולך הזה היה קשה-לב כפי שאך מולך נשי מסוגל להיות, והיה חוזר ומשלח אותן שוב ושוב לעבודה, והן, דמויות כישור ותמירות, דומות לסלילי עץ עירומים מחוטיהם, ומלאות תנועה כמותם, היו מתעסקות בתנועות זריזות בערמת המשי והאריג, חודרות בחיתוכי מספריים לתוך הגוש הצבעוני..."

הסיפור כולו משועבד לרעיון הטשטוש המכוון בין החי לבין הדומם דמוי החי. "אין חומר מת - הורה - החידלון הינו אך מראית עין ומאחוריו מסתתרות צורות חיים לא-נודעות. סולם הדרגות של הצורות הללו הוא אין-סופי ויש גוונים וגוני-גוונים, שאין למצותם."

האב המוקסם, הנתקל בנערות דרך מקרה, מרצה בפניהן את רעיונותיו אודות בריאה ויצירה, במסה ארכנית שכותרתה - בובות חייטים. אולם, "בתמורה לשיחתו המקסימה והשנונה, שבה הפיג את ריקנות ערביהן – הרשו הנערות לחוקר המשולהב לבדוק את מבנה גופן הזול והצנום. הדבר היה מתרחש תוך כדי שיחה, אשר רצינותה וחגיגיותה היו נוטלות, גם בנקודות הנועזות ביותר של הבדיקה, את משמעותה הכפולה. כשהוא מסיר את הגרביים מברכי פאולינה ובוחן בעיניים מאוהבות את המבנה האציל והתמציתי של מפרקה, היה אבי אומר – כמה מלאת חן ואושר היא צורת הקיום, אשר אתן גבירותיי, בחרתן לעצמכן."

הנערות, כך נכתב, "ישבו דוממות בעיניים מזוגגות. מרוב הקשבה התארכו פניהן והיטמטמו, לחייהן העלו סומק.... במילה אחת, - היה אבי מסכם – אנו רוצים ליצור שנית את האדם, אדם בצלמו ובדמותו של מאנקין". ברגע זה מתרחש אירוע משמעותי. המספר, מפסיק את רצף תיאוריו ופונה ישירות אל הקורא, מציע לו להתייחס אל האירוע שיתואר להלן כאל אירוע חסר משמעות ברצף. כמובן שלנוכח הנחייה מפורשת זו, הקורא הערני מייד נדרך. וכך אירע: אדלה, המשרתת, בעודה  יושבת בעיניים מזוגגות [שוב העיניים הללו] מסיטה את שמלותיה. מתחת לשמלות נחשפה כף רגלה העוטה משי שחור, ואדלה "מתחה אותה כראשו של נחש."

תגובתו של האב: "הוא – הכופר ברוך ההשראה, אשר שוחרר זה עתה מרוח התעלותו – הרכין קומתו, התמוטט והתקפל...הנעל המזדקרת של אדלה רעדה קלות והבריקה כלשונו של נחש. אבי התרומם לאיטו בעיניים מושפלות, התקדם צעד אחד, כמו אוטומט, וכרע על ברכיו."

כלומר תפיסת הבובה של ברונו שולץ, בשונה כל כך מזו של בלמר, מציגה נשיות אלוהית אדישה, בפניה ניתן רק לכרוע ברך.

כצייר, שולץ הרבה לצייר גברים מוחלשים מול גילויי עריצות נשית, בסיטואציות של השפלה, כשהדמות הגברית מזדחלת על האדמה למרגלות האישה הנערצת. מצד שני הצלם הגבר, בלמר, מפרק את האישה-בובה לאיברים. מה להם ולטוהר השטוח של אמנות הפולק? שתי תפיסות הפוכות אלה מתאפשרות מתוך כוחו של הדומם לשאת בלאט את משא תשוקותיו של היוצר. עבור האחד – תשוקת הרס, עבור השני – תשוקת ביטול עצמי והתאיינות. האם תפיסות מנוגדות אלה הושפעו מן העובדה שהאחד, למרות התנגדותו האידיאולוגית, השתייך לגזע האדונים, והשני – לגזע הנחות מכולם?

אסיים בקטע משירו של אלתרמן, 'בובות שעווה', מתוך 'שוק המציאות', בביצוע האלמותי של גורליצקי ועטרי –

עננים מטפסים ברקע,

שווקים וחוצות מזמרים,

השמיים לובשים מרנגו

והחושך הוא אולטרא מרין.

ונושב בחוצות הרוח

הצונן, החריף, המלוח,

וסעורה השדרה

ורצים העצים

בהמיה צעירה

של עלים נוצצים.

לא הכל רק חלון ראווה,

לא הכל רק בובות שעווה,

דבר מה חי ויפה כה היה זה,

אבל אנו שכחנו מה זה.