משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

מוחמד, הר, מערכת יחסים. משמע, הבוקר בא לעבודה, ואצלי העבודה באה אליי.

יש יתרונות בלתי מבוטלים לעבודה מהבית:

בתשע ועשרה למשל, אפשר להפליט מהכסא המשרדי, לעבור דרך המטבח, להצטייד באספקה טריה של קפה בוקר - לא פחות מקונטיינר, ובתחושת חטא עצומה להצטנף מול הטלויזיה. להתכייף  מול שידור חוזר מאתמול בערוץ שמונה. למה לא, למה לא עכשיו. פיז'מה ושמיכה. התריסים עדיין מוגפים.

טלויזיה? בבוקר? ייסורי מצפון. שחיתות.

כאילו לא הולכתי, שעה וחצי קודם, עדר של ארבעה ילדים אל פתח המרעה. 

היום מותר, כי לא בכל יום משדרים סידרה טריה על נשים כותבות. פיפ שואו לפי טעמי. ובמקרה גם אין לי יותר מדי עבודה היום, חצי יום להשקיע, לא יותר. איזה מזל שהצצתי בזמן אצל ענת פרי, ונזכרתי שכל כך רציתי, וכרגיל שכחתי וכמעט הפסדתי. אבל לא.

אורלי קסטל-בלום, "לא רחוק ממרכז העיר", דוקומנטרי אפקטיבי מאד, באדיבות רות ולק. איך נהניתי. תודה רבה. השחיתות השתלמה.

"אחרי שהתגרשתי," התוודתה, "הייתי צריכה לבחור לעצמי שם. אורלי קסטל-בלום - החלטתי שאני אלך עם השם של הסופרת. הוא מאד ניגן."

סופרת. כותבת בעיקר בין חמש לשמונה בבוקר, השעות הכי טובות לכתיבה. כתב יד, פתקים, טיוטות, ראשי פרקים, כתב חרטומים, מילה, משפט מפתח. דפים שלמים מבוטלים באיקס דיו מתוח, נְפָלים. את עבודת הכתיבה העיקרית היא מבצעת על לפטופ. אני מביטה בה, קלוז-אפים טוטאליים, חסרי חמלה. כל טיק וציפורן. פרופיל מחודד, מכשפי. כמו שלי. עוקבת אחריה וחושבת על בעלי מקצוע ששעות עבודתם קצובות. האם מורה ממשיך ללמד גם כשהוא עומד בתור לקופה בסופרמרקט? האם סוכן ביטוח מחשב סיכויים וסיכונים גם כשהוא צופה בערוץ הספורט? האם כל מקצוע מספק לעוסק בו פילטר למשש דרכו את העולם? כי אורלי קסטל-בלום לא מפסיקה אף לרגע להיות סופרת. להיות סופר זה מהלך נפשי. זו נקיטת עמדה, זוית התבוננות, תדר פתוח לעולם. אני מכירה כמה סופרים מעולים שלא פרסמו מילה מודפסת אחת. היא מספקת למצלמה רצף של רגעים סיפרותיים משעשעים, בשטף אירוני כל כך מודע לעצמו. צחקתי הרבה.

חמש לפנות בוקר בערך, אחד הרמזורים על יד גני יהושוע. אור אדום מוחלט.

פה אני תמיד חוצה באדום, היא מסבירה. זה שומר על האינסטינקטים הקדמוניים שלי, של הציד. אני רואה אדום, ואני תוקפת את האדום הזה.

מכונית מצפצפת בהיסטריה.

היום זה לא הלך, היא מתנצלת.

"מה היית עושה אם לא היית כותבת?"

"כלום. התכנית המקורית שלי הייתה להיעזב לנפשי."

אורלי קסטל-בלום  חיה רבע טון על יד המציאות המוכרת, הרישמית. משם, היא שולחת מחושים מבעד לקרום הגנה, כזה עם מקדם ביישנות נורא גבוה. לפעמים היא רק מציצה, בעזרת משקפי 'דיסטאנס' מיוחדים שהיא מרכיבה, במיוחד להרצאות מול קהל. לפעמים היא מכישה, כמו הזקנה שמתחבאת תחת ספסל באחד הסיפורים שלה. בחיפוש נואש אחרי השיטה, באחד מסיפוריה, הדוברת מבקשת להתקבל כחברה בקיבוץ בית השיטה, למרות שהיא לא בטוחה איפה זה יוצא. אני סוציאליסטית, ממתיקה גיבורת הסיפור, מבקשת ויזה לבית השיטה ומציינת באותה נשימה, בחשש מה, שהיא לא בדיוק סובלת בני אדם.

שמונה שנים לא כתבתי בגוף ראשון, היא אומרת. ישות. אני כותבת ישות, היא אומרת. היא פותחת לעצמה חרירים קסטל-בלומיים קטנים אל המציאות, ובמקביל מנסה להקטין ככל האפשר את נקודות החיכוך שלה עם האוכלוסיה המקומית. ברור שהיא לא הטיפוס מעורר האמפתיה, גם לא סתם אהדה פשוטה. צוננת מדי ומרוחקת, משחקת היטב, כמצופה, את משחק הפרסונה הספרותית מול המצלמה, כולל אפקטים מיוחדים של מנייריזם ביזארי, כמתבקש. אבל היא מעוררת בי משהו, ללא ספק. פעימה אחת מואצת. אולי יותר. אני יכולה להזדהות עם המופע הזה. אני יכולה להזדהות עם המשיכה-דחיה שלה כלפי בני אדם, עם נקודת המבט החקרנית, החיצונית, עם מקדש הבדידות הפרטי ועם הבעת הסלידה הקלה, עיקום האף ההכרחי. לפעמים אני חושבת בקול רם שהאנושות היא מחלה מדבקת. יש עדים. לעיתים נדירות אני מחפשת את בני מיני.

גני יהושוע. מוקדם מאד בבוקר. הבוקר מתחיל בלחש, ומסתיים ברעש גדול. המדשאות פצועות מאד, זרועות בכמות בלתי נתפסת של טינופת, פסולת אנושית, שיירים, עדויות אדם מרשיעות.

"יורקשייר," היא צוהלת.

אחר כך מגיע הסבר שפסולת על דשא היא כמו שכבת ממצאים ארכיאולוגית. אפשר לעבור כאן ולנחש מה היה פה קודם - מסיבת יום הולדת, למשל.  מגרשי החנייה העצומים ריקים בשעה הזו. שדות אספלט לנצח. קרקור העורבים דומיננטי מדי. הטינופת, האספלט - עדויות לחיים המתנהלים כאן בשעות אחרות. עכשיו ריק מאנשים. רדום.

כשהמקום יתעורר, אורלי קסטל-בלום כבר לא תהיה כאן. זה אפשרי לחיות במקביל, עובדה, קוים מקבילים, ככל הידוע לי, לא נפגשים, לפחות עד גבול המניפולציה. היא מצביעה על הברווזים, האגם. הכל דלוח ושקט. "כשאת חולפת על פני דברים כאלו...הדכאון נסוג ממך." הדו-קרב המתמשך הזה מוכר גם הוא. נצחונות. נסיגות. טקטיקות ערמומיות של סיוף. אסטרטגיות של איסוף. בהדרגה הפסטורליה נסוגה, הפסקול מתחלף לצרימה המוכרת, חסרת הסבלנות, של פקקי הבוקר. בוקר טוב עולם.

הסיבוב נגמר, אורלי קסטל-בלום מגיעה לבית קפה קטן בתחנת דלק, מזמינה קפה.

אני לא יודעת אם הנוכחים מזהים אותה, או שנוכחות המצלמה היא שמעוררת את אחד היושבים שם להגג - "כל אחד מוצא לעצמו את המקום לקפה בוקר שלו." "נכון," היא מאשרת, ונסוגה מיידית אל השולחנות שבחוץ. שם ריק. שם היא אומרת, למצלמה, "כאן אני נחה ואני חלק מכולם." מרחק סטייה של רבע טון, לא יותר. באמנות החיקוי, מחקה אחד תמיד יזהה מחקה שני. הרי כאן היא מעל לכל חשד, עם קפה ביד וכלב ורצועה וזרם בלתי פוסק של מכוניות וענן רעש. רק צריך להתמקם מול אובייקט נורמלי, בתוך תפאורה נורמלית, ולחקות. מאד פשוט. טקטיקה של מנוחה במרחב הציבורי. טיק טק. כמו לזייף אורגזמה - כדי לזייף אחת, צריך לשמוע לפחות אחת אמיתית, לפחות פעם.

האינטרקציה חיים-כתיבה אצלה מאד נוזלית. היא רוצה לעזוב את תל אביב, ולכן היא כותבת סיפור על השכונה בה היא מתגוררת. אחרי שיפורסם הסיפור, כך היא אומרת, "לא אוכל להראות את הפרצוף שלי יותר בשכונה." על סיפור אחר שכתבה, אחד הראשונים, היא אומרת - "זה רק בשביל השרדות כתבתי אותו." בסיפור היא רשאית להצהיר, "והבטתי קדימה בשעמום אין קץ". אהה. גם אני מהנהנת בהשלמה. שעמום אין קץ. מותר להודות בזה? שהרי, באותו סיפור, "אין איש על הדשא מלבדי." בטח שאין איש. אבל לבוא בשעות אחרות, גברת, זה לא בא בחשבון. היא מתארת את הכלבים שלה באינטימיות שחש סופר מול גיבוריו - "יש לו חלל בקירבו," כך היא מתארת את הכלב הזקן. צחקתי. ונגע לי ללב.

יש עוד. יש צילומי פנים וחוץ, יש בוסטון ונסיעה לקסטל ולרמת רזיאל בואך ירושלים, והסלון עמוס הספרים (של אחרים) ופינת העבודה העמוסה ספרים (שלה), ובתי קפה ומחיצת עץ שמבודדת את חדר השינה מהצופה המציצן. אבל בעיקר למדתי שקסטל בלום חיה בתוך המוסיקה של השפה. היא שומרת על הראשוניות הצלילית, הצלולה, שבמגע עם מילים. לפני שהשפה נשחקת והופכת אמצעי תיווך לרצונות ותו לא. היא חוזרת ומשננת צירופי מילים שליקטה פה ושם, מאנשים ("הדשא התחתון"), משלטים בהם היא נתקלת ("פה מותר לנפנף בכיף", "אשפה נוזלית", "אמנות שימושית"). חוזרת ומשננת, בשמחה ילדותית, בתחושת גילוי. היכולת הזו מעוררת בי קינאה. הנה נקודה בה האישה הקפוצה הזו, הסופרת, הצליחה לשחרר סוגרים, את סוגרי השפה. אצלה זה עובד, זה טרי, האוזן לא החלידה. אני מחליטה שממחר אני קמה אחרת, נחושה גם אני לתקוף את האדום הזה. קצת.