משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

כל חיפאי מכיר את משטחי אחסון המכולות בקרבת נמל חיפה. זו פיסת נוף-נמל חיפאית אופיינית, ממש כמו עגורני הענק הכופפים ראשם  אל המזח הסמוך, או מאות היונים האפורות המהדסות  בחזית מתחם  דגון, כי מרוב שפע שכחו איך לעוף.

בשבועות האחרונים חלק מהמכולות עברו הסבה משמחת והן משמשות כחללי תצוגה אלטרנטיביים בביאנלה הים תיכונית הטרייה של העיר.  הביאנלה, שמוגדרת כ"פועלת במרחב העירוני הפתוח" מתקיימת השנה (לראשונה) במתחם "קמפוס הנמל" המשופץ בעיר התחתית. אני מניחה שעל פי החוקים המקובלים של קלישאת "חיפה, היפהפיה הנרדמת" נדרשת כעת כותרת משנה מתפעלת בנוסח "דברים זזים בחיפה!!!" - אכן זזים וזה מורגש, אבל אסור לשכוח שרק אצל חולים משותקים או סופניים מקפידים לייחס משמעות לכל תזוזה ותזוזה. מוטב נניח לזה.

 עלויות, שעות פתיחה, איך מגיעים וכיו"ב: כאן

איך זה נראה? בדיוק ככה:

המכולות מאורגנות בשני מתחמים המצויים במרחק הליכה קצר זה מזה. כל המכולות זהות מבחוץ, והאחידות מבלבלת לעיתים עד כדי דיסאוריינטציה. כל מכולה צופנת סוד, ה-פ-ת-ע-ה, וחדוות הגילוי שלנו כשאנחנו סורקים בשיטתיות מכולה אחר מכולה מקנה ללא-ידוע נופך ילדותי מתוק של הרפתקה.

קשה להישאר אדישים למימד הייחודי של הביאנלה, דהיינו השימוש במכולות כחללי תצוגה. זה הרבה יותר מגימיק. בעיניי זו הברקה תכנונית, מפגן של דמיון עשיר שמחפה על דלות המשאבים.

ראשית, כי הביאנלה מתקיימת באזור הקרוב לנמל, וכך ה'השתלה' המרחבית כמעט לא מורגשת.

שנית, זו ביאנלה המוגדרת כביאנלה ים תיכונית - חלל המכולה הוא חלל צר, חלל שכופה על המבקר אינטימיות שלא קיימת בחלל תצוגה שגרתי. לעיתים, כששוהה במכולה יותר מאדם אחד, האינטימיות הזאת אפילו אינטימית מדי לטעמי, אבל ככה זה באזור הזה של המזרח התיכון, לאן שלא תזוז תמצא עצמך דורך למישהו על הבית, ממלמל נוהל 'אופס, טעות'. המכולה היא הביטוי המיטונימי המושלם לתחושת הצפיפות האזורית (אבל המוצא האפשרי אל הים!).

קלסטרופוביה? ועוד איך. הדפנות אטומות, הפתח מוחשך באמצעות וילון כהה. חוסר הנוחות מתחזק לנוכח ריחות חריפים שעולים לעיתים מדפנות המתכת, זכר להובלות קודמות (המימד ההיסטורי, אם תרצו, או קללת הזיכרון), כך שהמכלול יוצר בהחלט חוויית מועקה רב-חושית.

שלישית, כותרת הביאנלה היא "תכולת בית", והמכולה היא  אמצעי ניוד מקובל של כל מה שניתן לעטוף ולקחת. המכולה היא הבית הזמני שאינו בית, היא המעבר עצמו, רקמת חיבור הכרחית בין המקום שנעזב לבין היעד. אבל מה אם אין יעד? מה אם החפצים נתקעים לעד בשטח ההפקר שבין הבית שהיה ואבד, לבין הבית הנחלם, שטרם נבנה? גם הלימבו הים-תיכוני הזה מוכר לנו היטב.

 פתח הכניסה למכולה משמש גם כמסגרת, כך שהצופה מבחוץ רואה לפניו דימוי תלת מימדי ממוסגר.

אם יבחר להיכנס פנימה, המתבונן מבחוץ יראה בנכנס חלק מהיצירה, ממוסגר, תופס מקום בחלל היצירה -  אבל רק עבודה אחת כוללת את הגורם האנושי כחלק אינטגרלי מהיצירה עצמה. זוהי עבודתה של קרינה דייפנס ההולנדית, המתמחה בפסלים חיים.

בתוך המכולה אישה וכסא. האישה יושבת על הכיסא. האישה בגבה אלינו. היא לובשת שמלת יוטה פשוטה, ארוכת שובל, ופורמת לאט חוטים מהאריג. זו עבודה, זה טקס, זה יומן חיים שנכתב באמצעות אות אחת. חוט אחרי חוט. היא  עורמת את החוטים הנפרמים בערימה שלצידה. האריג ארוך, העבודה רבה. מה יקרה כשתסיים? היא לא תסיים. האריג ארוך. התנועה חוזרת על עצמה. האישה חסרת הפנים הזאת היא שעון, לא, היא לא שעון, היא הזמן עצמו. אני הולכת משם.

 האם עץ שנופל לבד לבד ביער משמיע רעש? האם אישה לבדה לבדה בתוך מכולה תמשיך לפרום חוטים? או שמא הרשרושים האקראיים שמשמיעים המבקרים בהתקרבם אליה הם המנגנון שמחולל את התנועה? אני חוזרת לשם על קצות האצבעות לרגל אחריה. האישה שמפנה גב לעולם לא זזה. פסל חי. אני הולכת משם, כועסת. היא מרמה. לא פורמת.  

האישה חסרת הפנים יכולה להיות כל אחת. אני. חוזרת אליה, מתגנבת לתוך המכולה ומעסה בעדינות את השכמות הנוקשות. אריג היוטה גס, מחספס את העור. אני שרה לה שיר בשפה שאני לא מכירה, על ארץ רחוקה עם תפוחי שמש. היא שומעת אותי ומתחילה לפרום. אני הולכת משם אבל גם נשארת שם, יום אחרי יום. בימי חמסין המכולה היא קופסה מהגיהנום ואני מתגרדת בכל הגוף, לעור יש ריח יבש של חשמל. נשארת גם בגשם, שנוקש באצבעות מתכת קרות על גג המכולה, דרך החורים ביוטה חודרים דגיגי קור שנושכים נשיכות קטנות בבשר. קר לך? חם לך? אין דבר. היא ממשיכה לפרום כי לכך הוכשרה. היא לא יודעת לעשות משהו אחר, אולי פעם ידעה וכבר שכחה. השארתי אותה שם. הלכתי. חזרתי. נתתי לה את המעיל שלי, הושטתי לה יד ומשכתי אותה החוצה, אל מחוץ למתחם. היא פשטה את המעיל שלי והתעופפה משם בכנפי יוטה. לא, החמסין הקריש את האריג, היא לא מצליחה לזוז, היא נופלת בחבטה. הלכתי משם.  חזרתי. היא עדיין שם, על הכסא. ניגשתי אליה, באלימות משכתי אותה מתוך הכסא, הפנים שלה, השיער, הפשטתי אותה, השתחלתי לתוך השמלה, התיישבתי, היא התייפחה, התחלתי לפרום.

*

"לפי הכלכלן מרווין האריס, מכיוון שנשים הן כוח עבודה "יודע קרוא וכתוב וצייתני", יש לראות בהן "מועמדות אידיאליות לאותן עבודות של עיבוד מידע ושירות, שנוצרו במהירות עם התפתחות ענפי השירות המודרניים". הכישורים שבהם מצטיין כוח עבודה זה, המשרתים באופן הנאמן ביותר את האינטרסים של המעסיקים, הם: הערכה עצמית נמוכה, סבלנות לעבודות משעממות וחזרתיות, העדר אמביציה, כושר סתגלנות גבוה, רחישת כבוד לגברים (המנהלים אותן) במקום לנשים (העובדות לצידן), והעדר תחושת שליטה בחייהן."

(מתוך 'מיתוס היופי' לנעמי וולף, עמ' 32)

...גם בבמחשבה שניה