משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

מה משותף לדף הוראות שימוש שמצורף לתרופה נגד צרעת, מאמר ביקורת על סרט בשם "ימיו האחרונים של המורה שמילקיהו" וידיעה חדשותית אודות ליוויתן שמתקשר עם עב"מים?

שלושתם טקסטים מונחי מטרה, הכתובים כל אחד בז'רגון אופייני. כשאני כותבת "ז'רגון אופייני" כוונתי היא שאם ימסרו לידינו שלושה טקסטים מהסוגים שמניתי, ותוטל עלינו המשימה לסווג אותם (הוראות שימוש בתרופה, מאמר ביקורת על סרט, ידיעה חדשותית) -נצליח ללא כל קושי להבחין ביניהם גם אם מעולם לא השתמשנו באותה תרופה, לא צפינו בסרט המסויים הזה ולא קראנו את אותה ידיעה בעיתון. היכולת שלנו לזהות סוגי טקסטים מבוססת על התנסות קודמת וזכרון - אם אנחנו קוראים טקסט שנראה כמו מאמר ביקורת שסוקר ספר, אנו נוטים לקבל אותו ככזה גם אם לא שמענו קודם לכן על הספר. מראש, הקורא יוצא מנקודת הנחה שטקסט שנראה כמו ביקורת ספרותית הוא אכן טקסט של ביקורת ספרותית.

האמנם?

מה קורה אם הספר הנדון בטקסט כלל אינו קיים מחוץ לאותו מאמר ביקורת? במקרה כזה, למרות שהטקסט עונה על כל מוסכמות הז'רגון הוא מאבד את תקפותו והופך להיות טקסט בדיוני, טקסט מומצא, לא יותר ממניפולציה. הכלים להערכתו משתנים: כבר לא טקסט מונחה מטרה אלא טקסט אמנותי, וכל זאת מבלי ששינינו מילה בגוף הטקסט, אלא רק את נקודת המבט של הקורא. אם כן, הקורא נדרש למלא תפקיד, הוא חלק מהסצינה - עליו למיין את האינפורמציה המסודרת הנמסרת לו ולפקפק בה, הוא נדרש להיות ספקן. אם לוקחים את הדרישה לקריאה פעילה עוד צעד אחד קדימה, קל להסכים עם בורחס שאמר פעם: "כל קריאה היא כתיבה מחודשת של טקסט".

מתוך הכריכה האחורית של "בדיונות",קובץ סיפורים שנכתב על ידי חורחה לואיס בורחס (1944), ותורגם לעברית על ידי יורם ברונובסקי (הוצ' הקיבוץ המאוחד):

זמן לא רב לאחר מות אביו, ערב חג המולד 1938, עלה חורחה לואיס בורחס במדרגות בחיפזון, ונתקל בראשו בחלון. הפצע הזדהם, בורחס קדח, וסופו שהובהל לבית החולים ונותח בראשו. לאחר מכן חשש פן לא יוכל להמשיך לחשוב ולכתוב, ומכיוון שפחד יותר מכל לגלות כי אינו מסוגל, כמימים ימימה, לכתוב ביקורת, החליט לנסות סוג חדש של כתיבה, כדי שהאכזבה לא תהיה מוחלטת...בפרולוג ל'בדיונות' הסביר בורחס מדוע העדיף לכתוב, כדבריו, "הערות על ספרים דמיוניים":"טירוף מייגע ומדלדל הוא חיבורם של ספרים רחבי-יריעה, הרחבת הדיבור על פני חמש-מאות עמודים אודות רעיון שלהצגתו המושלמת בעל-פה די בדקות אחדות. דרך פעולה טובה יותר היא לדמות שספרים אלו כבר קיימים ולהציע סיכום, פרשנות."

~   ~

השטף המבהיל של האינפורמציה בעידן שלנו מוביל לתחושה של חוסר אונים. אין שום דרך להשתלט על כמויות הידע, גם לא על חלקן הקטן. כל אחד מאיתנו נאלץ להסתפק בפירורים זעירים וההכרה בכך מתסכלת. עם זאת, האיתור של  פריט אינפורמציה ספיציפי נעשה קל לאין שיעור וגם זו נחמה:

חיפוש בסיסי פשוט בגוגל היה מוכיח שהספר עליו המלצתי בחום רב אמש, "במילה שואה אין אותיות גרוניות" של קובי שיטרית המבטיח - כלל אינו קיים.  אילו הייתי מציינת בגוף הפוסט הקודם שמדובר בטקסט בדיוני, חווית הקריאה שלו הייתה משתנה בהתאם ולא זה מה שרציתי; כוונתי הייתה לאפשר לקורא חוויה כפולה - פעם אחת בקריאה תמה של הטקסט כאותנטי, ופעם שנייה בקריאה ביקורתית יותר של הטקסט כמניפולטיבי. הקריאה השנייה זהירה יותר, לאחר שהבטחון של הקורא התערער כתוצאה מהאינפורמציה החדשה שנמסרה לו. הרי האדם הוא יצור מתוכנן: כשהוא מטפס במדרגות הוא מראש מעריך מה גובה המדרגה ומכין את הפסיעה בהתאם.  בכניסה לביתי, על הסף ממש, יש הפרש גובה של מספר סנטימטרים בין החוץ לבין הפנים; הארכיטקט הסביר שכוונתו הייתה ליצור הפרדה ברורה בין החוץ לבין הפנים. מה שקורה בפועל הוא, שרבים מהאנשים שמבקרים אותנו לראשונה לא שמים לב לשינוי בגובה ומועדים בכניסה, אלא אם כן אני מזהירה אותם מראש - הם לא היו ערניים מספיק, ולא התכוננו לשינוי.

יש יצירת אמנות של מרסל דושאן בשם:

? Why Not Sneeze, Rrose Selavy

היצירה מורכבת ממס' אלמנטים של רדי מייד: כלוב ציפורים סגור, מד-חום, ו-152 קוביות לבנות בגודל ובמרקם שמזכיר קוביות סוכר. מי שמנסה להרים את הכלוב מופתע מכובד משקלו - מסתבר שאותן קוביות לבנות כלל אינן מה שהן מתיימרות להיות והן עשויות שיש, ומראה הרדי-מייד הסוכרי שלהן הושג במאמץ רב.  והנה הוכחה שגם בתחום האמנות הפלסטית ישנן יצירות שעוסקות בפער שבין הציפיה לבין אי-מימושה.