משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

( רשימה בעקבות שיר שקראתי במוסף תרבות וספרות, "הארץ" )

מודעה

מאת אהרן שבתאי

אני אלמן

מחפש אשה חדשה

שתהיה טובה

שתהיה יפה

אוכל להכין לה

עופיונים ממֻלאים

ונאכל עם סרט

בלילות נשוחח בחשך

יש לי מעיל רחצה רך

בצבע החול

אני שמח

הזין תמיד עומד

לפני קצת יותר משבועיים קראתי בעיתונים אודות פטירתה של פרופ' טניה רינהרט, פעילת שמאל. העין, לפני שנדדה הלאה אל עבר הידיעות השוטפות האחרות, התעכבה על הפרט "אשתו של המשורר אהרון שבתאי".

נתקלתי פה ושם בשיריו הפוליטיים של שבתאי, שפורסמו מדי פעם במוסף תרבות וספרות של "הארץ". מודה שהשירים לא הותירו בי רושם בל יימחה, למען האמת אף לא אחד מהם. 

גדולתו של אחיו הבכור, כך חשתי, דחקה את אהרון עמוק לתוך דיר הכבשים השחורות, כי איזו ברירה כבר נותרה לו, לאחר שנשא על חזו על כורחו את אות הכבוד האכזר "אחיו של". 

מה יעשה איש כותב עם הכתרת אחיו כתקווה הלבנה  הפוסט-מפא"יניקית של הספרות העברית:

יעזוב את הארץ? יעבור הסבה מקצועית? יתקע לעצמו כדור בראש מרוב קינאה וייאוש? או שמא יתן פייט וינסה לנעוץ סיכה מחודדת היטב בתוך אחוריה הדשנים של הספרות הזו?

עדנה שבתאי סיפרה פעם בתכנית רדיו שיחסים חמים שררו בין האחים שבתאי לבין סבתם, שהתגוררה עם בני המשפחה עד למותה. "אהרון נהג להצחיק אותה", הסבירה. זו אותה סבתא שסיפקה ליעקב השראה לכתיבת סיפורו המופלא "הסתלקות". מקורות ההשראה של אהרון שבתאי, נו, ידועים למדי, ואני האחרונה שתזלזל במי שמוכשר דיו להפוך סתם עוד כוס לכוס חגיגי, מיתולוגי, יש אומרים אבן דרך בדברי הימים של השירה העברית. ידעתי, כפי שהכל "יודעים", שכתיבתו של אהרון שבתאי הושפעה עד מאד מהנשים שחלפו בחייו - שירתו הפוליטית הייתה תוצאה ישירה, כך אמרו, של החיים לצד אישה מחוייבת פוליטית כמו פרופ' רינהרט ז"ל. אני אישה, ופרטים טריוויאליים שכאלה טבעם שהם נחרתים בי.

עברו שבועיים, וכבר שיר. קראתי את השיר הזה היום והתכווצתי. הגעתי לשורה האחרונה ותהיתי איך הוא מעז. כאישה, כרעיה, התקוממתי כל כולי. הרי בקושי שבועיים חלפו, וכבר - בריש גלי - "מחפש אשה חדשה"  - ניסיתי לדמיין את הזין התמיד עומד (האמנם?) נר תמיד של בשר ודם, זיקפת בוקר נואלת מתרוממת במיטה החצי ריקה. מודה שנכלמתי. השיר הזה טרד את מנוחתי.

נסענו לבקר חברים. ישבנו על המרפסת, שתינו קפה ודיברנו חברית מצוייה. ברקע האחורי של מוחי לא הפסיק לזמזם השיר. תהיתי אם גם הוא, החבר שמולי, יחשוב כך על אשתו, שבועיים לאחר מותה. תהיתי מתי בן זוגי יתחיל לחפש את האישה הבאה שלו, כמה זמן יחלוף עד שעיניו יבחינו בנשים אחרות סביבו, אם וכאשר. בעצם כמה זמן עובר עד שחלה התיישנות על האישה הישנה? האם באמת ככה בנוי המוח הגברי? זה בלתי נתפס.

אחר כך, כשחזרנו, שוב נמשכתי לקרוא בשיר. הפעם קראתי אותו כשיר געגועים גדול, כשיר שמתאר גדיעה טראגית של אהבה גדולה. שיר אֶבֶל. הרי מלוא הגעגוע מוסתר בין קפליו של "מעיל רחצה רך בצבע חול", שהתפנה פתאום. "יש לי" מעיל רחצה, אבל אין לי אשה למלא אותו.

"אוכל להכין לה עופיונים ממולאים", הוא כותב. זכרונות בעקיפין הוא מעלה כאן, איך לא ראיתי את זה בקריאה הראשונה.

"בלילות נשוחח בחושך", תלויה השורה הבודדת, מתדנדת בחלל השיר.

אהה, איך אהבתי את הפרשנות הזו. הדביקה, הסכרינית, הרומנטית. הוא לא באמת שכח אותה. יש נשים בלתי נשכחות. כל אחת מאיתנו מתה לחשוב שהיא בלתי נשכחת, שאותה לא יורידו למחסן הזכרונות המאובק של האגו כשיפוג תוקפה, עם איקס גדול מרוח על גבה. אבל אז התחלתי לפקפק. וקראתי שוב את השיר בעיניים ערמומיות, של שועלת שירה ותיקה. מי הנמען האמיתי בשיר? בשורת הכותרת נכתב במפורש,

מודעה

מודעה היא אוסף קצר ומאורגן של מילים, מיקבץ פונקציונלי. את מי מוכר שבתאי? את עצמו ורגשותיו הכנים ? נדמה לי שלא. השיר הוא מעשה רמייה מתוחכם, הפונה ישירות אל שורת המצקצקים. כל קוראיו הותיקים של המוסף, קוראיו השקטים של המוסף, העומדים בסך וממתינים לפירורים שינשרו לכיוונם ממקלדתו של האלמן המסכן, השבור. שבתאי לא מוכן לספק לנו את העונג הבורגני הקטן של תחושת רחמים. לא הוא. לכן הוא מנפיק במיוחד עבורנו את השיר הזה, כמודעה נלעגת, המוקדשת לכל מציצני הספרות באשר הם, הצמאים לקצת דבש לקינוח הדם.

מגיע לנו.