משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

"שמעתי לא מזמן קטע של  מרגרט דיראס על חיוניותה של הבדידות ליצירה. היא תיארה בדידות מרהיבה בבית ענק על חוף יום איפשהו בצרפת. בדידות מנומרת במאהבים שנקראים ומשולחים מעת לעת על פי הצורך. בתנאים כאלה גם אני הייתי נהיית סופרת... אני מסכימה, יצירה נובעת מבדידות וניתוק."

כך כתבה נוריקו בתגובה לפוסט הקודם שלי, כשהצהרתי שעל מנת לכתוב ברצינות אני צריכה להיות קשובה קודם כל לעצמי.

נוריקו התכוונה מן הסתם לטקסט העשיר ומלא ההשראה הזה, מתוך הקובץ 'לכתוב' של מרגריט דיראס שהופיע בהוצאת כרמל לפני קצת יותר משנה. 

בין השאר, דיראס כותבת: "לא מוצאים את הבדידות, עושים אותה. הבדידות נעשית לבד. אני עשיתי אותה. משום שהחלטתי שדווקא שם עלי להיות לבד, שם אהיה לבדי בשביל לכתוב ספרים. כך זה קרה. הייתי לבדי בבית הזה. הסתגרתי בתוכו, גם פחדתי, כמובן. ואחר-כך אהבתי אותו. הבית הזה הפך להיות הבית של הכתיבה. הספרים שלי יוצאים מן הבית הזה. גם מן האור הזה, מן הפארק. מן האור הזה שחוזר מן הבריכה. נדרשו לי עשרים שנה כדי לכתוב את מה שאמרתי עכשיו".

אני מקנאה בדיראס ובכל מי שיכול להרשות לעצמו להרחיב את גבולות עולמו הפנימי עד שהוא נושק את גבולות ביתו. המרחב שהקציתי לכתיבה  כולל שולחן וכסא ועוד מטרים רבועים של חדר מאחוריי, ובעיקר דלת, שלפעמים היא דלת נוכחת-נפקדת. שקופה. לכל אלה אני מפנה גב. לפניי חלון, מוגף תמיד, שלא ארחיק מבט. הקירות עירומים במכוון, רק השולחן עמוס, מגובב בניירות לא נחוצים. זה לא מרחב שמזמין כתיבה. כשאני כותבת, אני כותבת למרות, ולא בגלל. אף פעם לא בגלל.  מרגריט דיראס הבינה  שמרחב הכתיבה חייב להיות מרחב בטוח, ולספק מידה נחוצה של אינטימיות.  רק בתוך המרחב הבטוח יכולה הייתה דיראס להרשות לעצמה לקיים מפגש משמעותי עם זבוב. כן, זבוב. אני לא זוכרת את הנסיבות המדוייקות שתוארו בהמשך הטקסט, אבל בתוך המטבח, בבית-הכתיבה ההוא,  כשכל קולטניה פתוחים עד המקסימום, והתודעה שלה מרוגשת וחדה מאין כמוה, דיראס מבחינה בזבוב שעומד למות. במקום למשוך כתפיים, במקום לקחת חתיכת נייר ולהעיף את הזבוב הגוסס ישר לפח האשפה, דיראס נענית לקודים אחרים, מתהפנטת אליו, מתיישבת על רצפת המטבח שעונה כנגד קיר ולא משה משם. לאורך שעות ארוכות היא אינה מסוגלת להתיק את עיניה מהזבוב. שעות ארוכות שבהן היא עוקבת, חושבת, בוהה, מגלה עולמות, מהרהרת באפסויות, מתמלאת, מתרוקנת. ברור שדיראס עוברת תהליך שכולו מסתורין וקסם, חבל שאין לי את הציטוטים המדוייקים, אבל התיאור מכשף לגמרי, וכמעט מתקבל על הדעת.

 אני מנסה לעכל את האובססיה שלה לאותו זבוב. הרי אם אדם קורס על רצפת מטבחו תוך שהוא מביע עניין עצום בחרק, מייד יזעיקו דורשי שלומו אמבולנס, ובצדק. דיראס, בתוך המרחב הבטוח שלה, יכולה הייתה להרשות לעצמה פתיחה כל כך חשופה של התודעה למראות בלתי שגרתיים. היא זו שהפכה אותם לבלתי שגרתיים בכך שהתעכבה עליהם. זו המשמעות המלאה של בית-הכתיבה שלה - לא גחמה של יוצרת אקסצנטרית,  אלא היכולת להתנתק במודע מהנורמות. כשהיא לבד עם עצמה נקבעות נורמות חדשות.

אם היו לה ילדים, בן זוג – האם הייתה יכולה לכרוע ברך באופן הזה, שבויה בזבוב? מובן מאליו שהתשובה שלילית. החיים גדושים הסחות דעת, מושכים אותנו באף, כדי לכתוב צריך להתנגד בכוח למשיכה הזו, וזה לא פשוט. כדי להתנגד לזרימה היומיומית הכותב מניף זכוכית מגדלת, מניח חיץ. שדה המבט נעשה צר. מבעד לזכוכית המגדלת שדיראס הניפה, העולם הפך לאובייקט של מחקר וגודלו גודל זבוב אחד. רק מותו של הזבוב שחרר אותה משם [חייבת למצוא את הציטוט. זוכרת שזה היה טקסט יפהפה במיוחד]. זה המקום של המחוייבות המוחלטת לכתיבה. זו האובססיה, זה הטירוף והויתור הגדול. כל אלה נגזרים מהיכולת לבודד פרט מתוך המכלול ולהתעכב.

 המבט של דיראס בזבוב, למרות הנסיבות העגומות, הוא מבט בורא. בעצם המבט היא מעניקה לזבוב תוקף ומשמעות, ומחזקת אותם באמצעות המילים שלה, וכך גם הופכת את אותו מבט שלה לנחלת הכלל. כל כותב חייב לסגל לעצמו מין מבט שכזה, אחרת הוא יכול לשכוח מכתיבה. המבט הזה כולו הזרה - רק מתוך התנכרות לקיים ניתן לגלות במציאות האפורה גוונים חדשים, ממש כמו בעיוורון צבעים: חלק מהגוונים אובדים, ולאחרים מבע עז יותר. 

המפגש המתועד של דיראס עם הזבוב לא היה מפגש יחיד מסוגו. גם בוקובסקי מדווח בהרחבה על מפגש כזה.  אצל בוקובסקי הצופה הוא ילד, ולילדים מסופקת בנדיבות זכות הבהייה וההתבודדות. גם אצלו התחושה היא של סרט המוקרן פריים אחר פריים, הילוך איטי אך לא נינוח, ואולי בזה מצטיין המבט של האדם הכותב - היכולת לנתק את המציאות מתוך המציאות, לפתוח חלון בתוך חלון. הוא כותב כך (מתוך 'כשאתה מחכה לשחר שיזחל דרך הוילון לקחת לך את החיים', הוצ' הקיבוץ המאוחד, בתרגומם של הורביץ ובן כנען), ואני לא יודעת אם המבט המתואר הוא באמת מבט משתאה של ילד  או מבט מעובד של מבוגר, שרק בדיעבד פענח את המבט ההוא  :

המוות רוצה עוד מוות/צ'רלס בוקובסקי

המוות רוצה עוד מוות וקוריו מלאים:

אני זוכר את המוסך של אבי, איך בתור ילד

הייתי מבריש את גוויות הזבובים

מהחלונות שהם חשבו למפלט -

הגוויות הדביקות, המכוערות, הרוטטות שלהם

צווחות כמו כלבים שוטים כנגד הזכוכית

רק כדי להסתחרר ולעופף

באותה שנייה גדולה מהגיהנום ומגן-עדן

אל שולי האדן,

ואז העכביש מהחור המעופש שלו

חשוף ועצבני

תפיחת הגוף המתעגל

תלוי שם

לא ממש יודע

ופתאום יודע-

משהו גורם לו לרדת על אחד מקוריו,

ברשת הרטובה,

לעבר השריון החלש של הזמזום

של הדופק;

רגל-שערה נואשת אחרונה זעה

שם כנגד הזכוכית

שם חיה בשמש

נטווית לבן;

וכמעט כמו אהבה

הסגירה מסביב,

מציצת-העכביש הראשונה והמהוסה:

ממלא את השק שלו

מהדבר הזה שפעם היה חי;

משתופף שם על גבו

שואב את דמו הוודאי

בעוד עולם כמנהגו נוהג

ורקותי צווחות

ואני משליך עליהם את המטאטא

העכביש מטושטש מזעמו העכבישי

עדיין חושב על טרפו

ומנופף רגל שבורה, מופתעת;

הזבוב דומם לגמרי,

גרגיר מלוכלך שנמתח לקש;

אני מנער את הרוצח לחופשי

והוא הולך צולע וזעף

לעבר איזו פינה אפלה

אבל אני מיירט את ההשתרכות שלו

את הזחילה שלו כמו איזה גיבור שבור,

והקשים מוחצים את רגליו

המתנופפות עכשיו

מעל ראשו

ומחפשות

מחפשות את האויב

ואיכשהו בגבורה

גוסס בלי כאב נראה לעין

פשוט זוחל לאחור

חלק חלק

לא משאיר שם כלום

עד שלבסוף שק-הקרביים האדום מתיז

את סודותיו,

ואני רץ כמו ילד

כשחרון האל צעד מאחוריי,

חזרה אל אור השמש הפשוט,

תוהה

בעוד העולם חולף על פני

בחיוך מעוקל

אם עוד מישהו

ראה או חש בפשעי.

המשפט היפה הזה, "חזרה אל אור השמש הפשוט", מבטא את הסנכרון מחדש של הצופה עם המציאות המלאה, את קץ ההתגלות.

בסופו של דבר, כשבוקובסקי מבין מה ראה, ואיך פעל בעקבות אותה ראיה, אוחזת בו בושה ואשמה, הוא חש פושע, וחרד שהעולם ישיב לו כגמולו ויתבונן בו באותו סוג מבט בו הביט הוא עצמו בעכביש הרוצח -. המבט הוא לא זכות יתר, אלא קללה. זה רגע של הארה, מי הוא הכותב, מקולל, ומה  תפקידו בעולם – לשמש שופרו של זבוב גוסס, לשרת את המציאות.  וכמה מהר אפשר להחליף צד -