בסוף הסיפור הזה, כך אני מקווה, תהיה אישה שתרוץ עירומה ברחוב. היא תרוץ בפה פתוח ותניע את איבריה הגדולים בתנועות כבדות וחזקות - אם כן, צרכני שורות תחתונות, חובבי נשים פטיט, אנשים שזמנם אינו בידם ומי שמעריכים לקוניות – כולכם מוזמנים לעזוב את הסיפור כבר עכשיו. מוטב שנמשיך מכאן בלעדיכם.
איש לא יבוא. עכשיו היא משוכנעת בכך. היא מכבה את האור. לא, היא אינה זקוקה לאור הזה, אור נועד עבור מי שמצוי בתנועה. השמלה שהיא לובשת הייתה פעם של אמא שלה, זו שמלה להתכרבל בה. גם כסא הנדנדה הגדול, ששוייף ברבות השנים בסדרה אינסופית של ניעות המתנה זעירות, היה הכסא של אמא שלה, ואם זהו סימן לבאות אזי כל מחוסרי הסבלנות, כל השוגים בחלומות, כל ממלאי הלוטו ומחזיקי תיק השקעות ספקולטיבי בבורסה לניירות ערך – זה הרגע שלכם לעזוב לאלתר את הסיפור. תודה.
בכל זאת קר לה. ההצטמררות הזאת לא לגמרי בלתי נעימה לה. לפעמים הגוף מאלף אותה להקשיב, לקום, לקחת שמיכה, גלולה, גבר. ללטף לעצמה את הלחי. כל נוטשי הנשים, כל הנשים המדחיקות, כל הטיפוסים האופטימיים במידה יוצאת דופן, כל אלו המזמרים בקול במקלחת – אבקש מכם לקום וללכת, תבינו- הסיפור הזה ממילא לא מיועד לכם.
עכשיו הרגע הנכון לחלץ זיכרון מחמם לב מקיטון החירום של זיכרונות לשעת צרה. היא מתאמצת מאד. הזיכרונות משום מה מסרבים להתמסר גם כשהיא עוצמת עיניים. קשה לה לחשוב על עצמה כעל אהובתו של מישהו, היא מעדיפה לצטט שירה – "כפות רגליך לבנות כשושנים של מוות..." לפיכך - תתרנים, אנינים הסולדים משירתו של פנחס שדה, אנשים המתגאים בזיכרון פנומנלי – את שלכם קיבלתם. לכו.
ומה עכשיו? נמתין מעט. בסיפור הזה, אגב, מותר לעשן. אולי יתרחש אירוע בסדר גודל קוסמי, התערבות אלוהית חד-משמעית, צירוף מקרים מדהים ובלתי סביר בעליל - כי יש כל כך הרבה תירוצים משכנעים מדוע לא להתפרץ עירומה לרחובות, וכל כך מעט נימוקים מדוע כן. הדקות חולפות. נשארנו כל-כך מעטים. אנו מביטים אלו באלו בחשדנות ניכרת. השעה דוחקת מאד. ציניקנים, עייפים כרוניים, כל הנשים שליבן לא נשבר מעולם – קומו והסתלקו מכאן, מהר. לפני שיהיה מאוחר מדי.
עכשיו אנחנו רק שתיים. היא ואני. אני מדליקה את האור. קומי, אני לוחשת לה, קומי. עכשיו הזמן.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: