משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

פינוקיו הזדקן. מאוחר בלילה הוא נועל את הקליניקה וחוזר לביתו ברגל.

אין לו אישה כי אין לו צורך באישה. בצעירותו סבר שהוא חי כך משום שגדל ללא אמא. משהתבגר, הוא מעדיף לכנות זאת שלמות עצמית. לפעמים, הלוך חזור על כסא הנדנדה הוא מהרהר בכך, ומנסה לדמיין דהרת עדר סוסים בעורקיו, או שטף אש בחלציו. הוא מצליח לדמיין רק דהרת עדר סוסים בעורקיו ורק שטף אש בחלציו.

בסופישבוע הוא נכנס אל הסדנה, חדר ילדותו הוותיק והמוכר. בזהירות הוא מוריד מן המדף את הכלים הישנים, ומפסל ילדי עץ קטנים, וריח הנסורת הטרייה מרענן את האוויר כמו הבטחה