משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

אני קוראת עכשיו את קובץ הסיפורים של פלאנרי או'קונור, אדם טוב קשה למצוא.

הסיפורים נכתבו בין השנים 1953-1955, והתרגום לעברית (רנה ליטוין) ראה אור ב1991.

אגב, בגיליון הקרוב של 'מטעם' (18) יופיעו שני סיפורים של או'קונור,

בתרגומים חדשים לעברית מאת עודד וולקשטיין. מסקרן.

פלאנרי או'קונור היא סופרת אמריקאית שחיה בין השנים 1925-1964.

עוף מוזר, כך מסתבר מקריאת תולדות חייה הטרגיים, גם אם מצליחים לרגע להתעלם מהעובדה הסנסציונית שהייתה בעליה של חוות גידול לטווסים. חווה לגידול טווסים! מישהו הרי צריך לגדל אותם, כך שאין סיבה מיוחדת להתרגשות. ובכן, סיפוריה טבולים באותו רוטב סמיך של דרומיות מעיקה, שהיא שילוב של אדיקות דתית, גזענות וניוון ערכי - כל אלו אלמנטים מוכרים מאד מהכתיבה של פוקנר, הנציג המובהק של הדרום הספרותי. אבל בעוד הכתיבה של פוקנר רוטטת באכזריות פיוטית, יפהפיה, הרי שאו'קונור מעדיפה לשהות במחוזות הגרוטסקה. באמצעות הגרוטסקה היא מבטאת את חוסר התוחלת שבקיום האנושי, והקורא אינו יודע אם קודם להזדעזע ואחר כך לצחוק, או להיפך. אז צוחקים כמו פחד, יש לומר.

הדמויות המאכלסות את ספריה - רוצח סדרתי בעל נימוסים מופתיים, זקנה נודניקית המאמינה בטוב שבנפש האנושית, צעירה בעלת רגל מעץ ודוקטורט בפילוסופיה, גנרל דרומי בן 104 המוצג לראווה על כסא גלגלים, צעיר המוכר ספרי קודש ולו חיבה בלתי שגרתית לאובייקטים לא שגרתיים, ילד הנוסע עם סבו לעיר הגדולה ומתואר כמי שמימיו לא ראה כושי - כולם כולם "אנשי כפר טובים", כמאמר הכותרת של אחד הסיפורים היותר מוכרים שלה. הכתיבה שלה, כך חשבתי בתחילה, היא אנטי-אקזיסטנציאליסטית (וזה קצת מוזר בהתחשב בשנים בהן הייתה בשיא יכולותיה הספרותיות) - בסיפוריה, חופש הבחירה של הפרט הוא לא יותר מפיקציה, וכל הכרעה שיכריע אדם עלולה להתהפך בן רגע, כתוצאה מנסיבות שרירותיות, אכזריות. אחר כך הסתבר שטעיתי. התמונה הרבה יותר מורכבת.

באחרית הדבר שבספר, רנה ליטוין עסוקה בשאלת מקומו של השטני בסיפוריה של או'קונור. הסופר ג'ון הוקס אמר עליה, כי "כסופרת הייתה על צדו של השטן". ליטוין מכתירה את או'קונור כמי "שיעודו הוא לטפל בגרוטסקי  (...) שכן בגרוטסקי ראתה או'קונור ממהות הטבע האנושי, הפגום מיסודו, ואולם המום, הפגם, החטא הטבועים באדם, הם בעיניה גם סוג של מתת טבע (...) כי דווקא כל אלה מהווים פתח צופן אפשרות של חסד, שמימושו תלוי ברצונו החופשי של האדם, אשר יכול באמצעותו לזכות בדרגת ידיעה גבוהה יותר את עצמו ואת המסתורין האלוהי הפועל בהוויה."

אם כך, הרצון החופשי של גיבוריה מתממש במישור ההכרתי, גם אם הסיפור מסתיים בכיליונם הפיזי.

ועוד כותבת ליטוין -

"וכך חוזרים אנו אל תפקידו של השטני בעולם, כפי שמתגלה בסיפוריה, ושבים לתהות על פשר משיכתו לגביה - מעבר לכישרון ולמזג - פשר כוחו המהפנט הפועל עלינו בסיפוריה, מאויימותו המחשמלת המעבירה בנו צמרמורת כבביעותי לילה, כאשר משותקים ומסומרים, אוזל האוויר מריאותינו אין-אונים, בציפייה לחנק הסופי.

על כך עונה או'קונור עצמה בכמה וכמה אופנים: 'אני סבורה כי השטן מורה את רוב הלקחים המוליכים אותנו לידיעת עצמנו, שכן עליך "לאבד את נשמתך על מנת להצילנה",' או, כדברי קירילוס איש ירושלים, המשמשים מוטו לאחד מן הידועים בסיפוריה: "הדרקון רובץ בצד הדרך, אורב לעוברים. הישמר פן יבלעך. פָּנֵינו אל אבי הנשמות, אך הכרחי הוא לעבור על פני הדרקון." כל ספרות בעלת ערך, אומרת או'קונור, עוסקת במעבר הגורלי והמסתורי הזה בלוע הדרקון, הוא רגע האמת ורגע החסד, שמחירו לעיתים קרובות הוא מחיר החיים."

מיהו השטן? בנצרות השטן הוא האנטי-כרייסט, כוחותיו עצומים והוא מנסה לגזול מהאל את השליטה בעולם. השטן מסית למרוד באל, והוא מנהל מולו קרב שליטה על נשמותיהם של המאמינים ("מכר את נשמתו לשטן"). בנרטיב הרוע הנוצרי, השטני יכול ללבוש כל צורה, גם תום. אולי בעיקר תום, ויש לעמוד על המשמר מפניו, כי אם הוא יכול ללבוש כל צורה, הרי שהרוע השטני עלול לבקוע בכל רגע, מכל מקום. ככל שהסביבה אדוקה יותר, כך נוכחות השטן ממשית ומשפיעה יותר. העירוב בין אדיקות דתית לבין מופע שטני מגיע לשיאו בספרי/סרטי אימה - מגרש השדים (הכומר המעונה), קארי (אמה של קארי היא נוצריה אדוקה במיוחד) ועוד.

אני מאמצת את מוחי בניסיון להעלות התמודדות דומה עם הרוע בספרות העברית, ולא מצליחה להיזכר בשום יצירה כזו. האם קיימת יצירת מקור בה מתקיים מופע של רוע חשוף ולא מנומק, המקביל לרוע השטני-הנוצרי אותו תיארתי? בספר איוב, השטן הוא מלאך, בן אלוהים, ואלוהים מטיל עליו שליחות: "ויהי היום, ויבואו בני האלוהים להתייצב על ה'. ויבוא גם השטן, בתוכם" (איוב פרק א' פסוק ו'). נרטיב הרוע היהודי מקבל ביטוי פרקטי "ויעש את הרע בעיני ה'"=חטא. האדם נתפס כבעל דחף טבעי לעשות רע ("יצר הרע"), דחף שיש לו להתגבר עליו ולכבשו.

כשהיהדות נדרשת לדמויות של רשע אולטימטיבי, היא פונה אל השכנים - זכור את אשר עשה לך העמלק, פרעה, המן הרשע, טורקמדה, חמלניצקי, היטלר, נאצר (אחמדניג'אד?). האם נכון לקבוע, שביהדות מתקיימת עמדה מתגוננת, לפיה הרוע המוחלט הדמוני הוא תמיד חיצוני, 'לא משלנו', ומשגשג באקלים קבוע של רדיפה על רקע דתי - לרוב כעונש אלוהי על התרופפות האמונה הדתית? כלומר לא רוע הפועל לעצמו, אלא רוע כחלק מהתכנית האלוהית הגדולה, המיסתורית.

מה המשמעות החברתית הנגזרת מכך, בחברה שאינה מכירה ברוע כיסוד פנימי, אלא תמיד חיצוני ומנומק? מה המשמעות החברתית הנגזרת מכך שחברה אינה מתכתבת עם אפשרויות הרוע המוחלט שצץ בתוכה מעת לעת?

השטן הוא דמות ספרותית פופולרית בספרות העולם - 'השטן במוסקבה', 'השטן ודניאל וובסטר', או המחזה 'פאוסט' נמנים על היצירות היותר מוכרות, אך כמובן שיש עוד. לרוב יופיע השטן כדמות פתיינית, המבקשת להסיט את הגיבור מדרכו המוסרית. הספרות מכוננת אפשרויות, וככל שהיא קדומה יותר, המטען התרבותי יוצק לתוכנו באופן עמוק יותר את התבניות המיתיות המעצבות את יסוד המחשבה. ספרות בה הרוע המזוקק נוכח בדמותו השטנית, מאפשרת לקורא לעבור 'אימוני רוע' מוקדמים, והוא לומד לחפש ולהוקיר את החסד שנילווה לרוע, ולהיגאל באמצעותו. כזכור, הרוע השטני על פי או'קונור הוא הוא ההזדמנות לבטא רגע של חסד אנושי.

אבל בתרבות בה השטני מגולם על ידי החיצוני - היטלר, נאצר, חמלינצקי, וכיוונו של הרוע הוא תמיד כיוון אחד והקרבן הוא תמיד אותו קרבן -  על מה מתבסס המנוע המחוֹלל את החסד? האם די בציווי האלוהי הקורא לעשות חסד? במילים אחרות - האם בחברה המתעלמת מרוע, קל יותר להתעלם מחסד?