משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

כמה מכם יודעים שדליה רביקוביץ' היא שכתבה את "אילת", הפזמון המוכר בביצוע להקת פיקוד דרום (1970)?

באילת באילת
שער העולם דרומה
באילת באילת מלח ואלמוג
לא זוכרים פה את פריס ורומא
פה נוסעים רחוק
נוסעים רחוק

לג'יבוטי
יצאו מטעני חרוזים
למומבסה
פחים עם שומן אווזים
לרודזיה לחבש וזנזיבר
למלזיה ואולי מדגסקר
ללקינזיה
פולינזיה
אולי נייצא תפוזים
אינשאללה
במכרזים

באילת באילת
שער העולם דרומה
באילת באילת מלח ואלמוג
לא זוכרים פה את פריס ורומא
פה נוסעים רחוק
נוסעים רחוק

לכלכותה
שלחו רק מטען עיתונים
לקמבודיה
נושאים ארגזי שעונים
לקינשסה לסיגון להונדורס
לאירן שגם הייתה נקראת פרס
למלזיה
אינדונזיה
אולי נייצא לימונים
אינשאללה
בהמונים

באילת באילת
שער העולם דרומה
באילת באילת מלח ואלמוג
לא זוכרים פה את פריס ורומא
פה נוסעים רחוק
נוסעים רחוק

לאוסטרליה
שלחו רק אשלג ודשנים
לטנזניה
יצא כבר מטען גרעינים
לזמבזי משלוחים של אגסים
לוטוסי אלף טווסים
ושסונים
ומיליונים
אולי נייצא גם לסין
אינשאללה
אם יש ניסים

באילת באילת
שער העולם דרומה
באילת באילת מלח ואלמוג
לא זוכרים פה את פריס ורומא
פה נוסעים רחוק
נוסעים רחוק.

כזכור, שנות החמישים והשישים של המאה הקודמת התאפיינו בנסיגה מואצת של הקולוניאליזם; מדינות רבות בעולם השלישי זכו לעצמאות מידי המעצמות האימפריאליות. באותן שנים נפתחו נציגויות ישראליות רבות במדינות אפריקה השחורה, ונקשרו קשרים שהתבססו על חניכה חקלאית גלויה וסחר סמוי בנשק. ההרחבה הטריטוריאלית של גבולות מדינת ישראל לאחר מלחמת ששת הימים הפכה את נמל אילת לצומת מסחרי חשוב בדרך ליעדים במזרח אפריקה, באסיה ובאוסטרליה. ישראל הלכה והתהוותה כאימפריה קטנה, אימפריה'לה בעיקר בעיניי עצמה.

את השיר "אילת" שרה להקה צבאית. לעובדה זו יש חשיבות לא מבוטלת, כמובן. ללהקות הצבאיות היה תפקיד חינוכי ומוראלי חשוב, ובאותן שנים הן עמדו בשיא תפארתן. ברור אם כן, שהמסרים הגלויים בשיר מתיישרים עם הקונצנזוס האומניפוטנטי של התקופה. אף על פי כן, נדמה לי שיש כאן אפשרות לקריאה מעט מלגלגת, ובכך אני רוצה להתמקד.

ראשית, אין כלל מופע 'אני' בשיר. קולו של היחיד איננו, מחליף אותו ריבוי קולות אנונימי, ככה שמלכתחילה המשוררת מתנערת מהתכנים, והלוא דליה רביקוביץ' היא משוררת מובהקת של ה'אני'.

השיר הוא שיר הלל לעיר אילת, אך תכונתה העיקרית של העיר המובלטת בשיר היא היותה נקודת מעבר, לא נקודת התעכבות. "אילת מלח ואלמוג" (מזכיר את "הכותל, איזוב ועצבת") – תחושה צחיחה עולה מהתיאור הריק הזה.

מבט דקדקני יותר יחשוף דברים מעניינים. השורה הפותחת בשיר אומרת:

"לג'יבוטי יצאו מטעני חרוזים"

מטעני חרוזים? מכל הסחורות שבעולם, דווקא לפתוח במטעני חרוזים? אכן סחורה חיונית. אוניות שלמות משייטות דרומה ועליהן מטעני חרוזים לאפריקה המתעוררת. ברור שזו שטות מוחלטת, והחרוזים מייצגים כאן מהות אחרת, דגם מעוות של מסחר בין העולם המערבי לבין העולם השלישי – הקולוניאליסט מעניק ליליד חרוזי זכוכית צבעוניים, ובתמורה מקבל גישה לאוצרות טבע יקרים אותם הוא מעביר לארצות המערב המשגשגות, ובכך מנציח את דפוסי העוני בעולם השלישי. גם בשנים בהן נדמה שהאימפריאליזם מצוי בנסיגה, הרי שהגזל לא נפסק, הוא רק הופך פחות גלוי. באמצעות החרוזים מאותתת רביקוביץ' למאזין/לקורא איך עליו לפענח את השיר הזה.

השיר הזה עתיר אירוניה – המנייה הדקדקנית של כל המקומות הרחוקים בעלי השמות המוזרים, עוד מקום ועוד מקום המצטרפים לכדי רשימה לא נגמרת,  יוצרים תחושה  אובססיבית. השיר לא מתקדם לשום מקום, הוא נע במעגלים כמו ספינת רפאים. מה גם שנאמר במפורש לכל מפקפק מצוי, או לכל מי שלא הבין עדיין -  ש "לא זוכרים פה את פאריס ורומא" – צרפת ואיטליה, אירופה, המערב – נשארים מחוץ למשחק, כאן נקבעים חוקים אחרים. ומה זאת אומרת, 'לא זוכרים' - מי לא זוכר? הנוסעים? הסוחרים? הספנים?

מוקד נוסף של אירוניה הוא השימוש במילה 'אינשאללה'. זה ייצוג מיטונימי של מדינות ערב, המרפדות את המסלול דרומה אך גם נעקפות באמצעותו. באותן שנים מייצגת המילה הזו את הכמיהה הרשמית לשלום, וכאן השימוש בה עובר רדוקציה מרעיון אוטופי נשגב לכדי מסחר בסחורות.

בין הסחורות הלגיטימיות – דשנים, אשלג – רביקוביץ' שותלת כל מיני סחורות הזויות, כמו טווסים ועיתונים.

מעניין לבדוק גם מה חסר בשיר – לאורך השיר כולו אין שום התייחסות למטרת הנסיעה. אף מילה בשיר על הרצון להשיג רווח כלכלי או התייחסות לחיפוש אחר בעלי ברית, שותפים אידיאולוגיים. רק 'ללכת מכאן', כמאמר קפקא. התנועה של הסחורות היא היא התכלית עצמה, ותנועה זו נותרת סתומה ולא מפורשת עד לסיום השיר. השיר מסתיים בכמיהה הרביקוביצ'ית (החוזרת על עצמה גם בשירה הרצינית שלה) – הכמיהה אל הרחוק, עם עדיפות לרחוק האקזוטי. מה משמעותה של הכמיהה הזו? מהם חומרי היסוד שלה?

*

איציק לאור, במאמר המרתק "אין דבר כזה אדונית", הבוחן את  שירתה של דליה רביקוביץ' (מטעם 14), מציע שני מסלולי השתתפות אפשריים של משוררים מקומיים בתרבות העולם:

המשוררים הגברים, והוא מביא כדוגמה את אבידן, זך וויזלטיר, משתתפים בתרבות המערב אמצעות הדיאלוג השירי שהם מנהלים מול משוררים ויוצרים מערביים אחרים. הם מאמצים לשירתם בטבעיות רבה סמלים מיתולוגיים, ומציבים את יוון – ערש התרבות המערבית - כנקודת התייחסות משמעותית עבורם. הם קראו כל מה שצריך לקרוא, שפתם עשירה ומדוייקת. העמדה שלהם היא עמדה של "שותפות במערב" - הם "השלוחה העברית של תרבות אירופה". לעיתים המרחק הכפוי מאירופה מקבל ביטוי אירוני, אך למרות זאת שירתם נכתבת מתוך הזדהות מלאה עם נקודת המבט ההגמונית, עם שיח האדון. הם בעולם והם העולם.

הדוגמאות לכך רבות מספור, לא אתעכב עליהן כרגע כדי לא להאריך מדי.

לעומתם דליה רביקוביץ', המרבה להזכיר בשיריה נופי חו"ל, מתייחסת אל הנופים הללו באופן שונה לחלוטין. חו"ל שלה הוא לא רק מוקד קדחתני של הפנטזיה להתרחק מכאן, אלא מראה מקום לסבל המצוי בעולם. השיר "תרצה והעולם הגדול" (מתוך "חורף קשה", 1964), מדגים היטב עמדה זו:

תרצה והעולם הגדול/ דליה רביקוביץ'

קח אותי אל ירכתי צפון,                                

קח אותי אל האוקינוס האטלנטי,

הנח אותי בין אנשים אחרים,

שלא פגשתי כמותם עד הנה,

שם אוכל מאפה תותים מיער

ואדהר ברכבת בסקנדינביה.

קח אותי אל האוקינוס השקט,

הבא אותי בין הדגים החומים,

בין דולפינים, כרמיש ואלתית,

בין שלדגים נרדמים על התורן.

אני בכלל לא אתפלא

כאשר תביא אותי אל האטלנטי.

הבא אותי אל הנהרות הבוכים

ואל החופים הנמקים בעוני,

שם קנגורו ירדוף קנגורו

ושניהם לבושים כתונת פסים,

הבא אותי אל הקנגורו

והנח אותי בטחב היער.

חכה לי בבטן האוניה

והכן לי רכבת חשמלית,

אני אבוא עד מהרה

לשכון בקרב עמים אחרים,

בין הזרים אני אגחך,

כמו דג אלתית בתוך המים.

אם אינך יכול לתת לי אוקיינוס

תן לי הרים מצופים בשלג.

הנח אותי בין ספנים נוצרים,

הבא אותי אל חופי נורבגיה,

הבא אותי אל מדבר אוסטרליה

האומלל מכל מדברות העולם;

אני אלמד את הקנגורו

קרוא וכתוב, תנ"ך וחשבון,

מסור נא לאנשים הזרים

שאני אבוא אליהם בקרוב.

מסור להם שאני אהיה

בשנה הבאה בלב האוקיינוס;

אמור שיתקינו את הרשתות

ויִשְׁלוּ לי טבעת אחרי טבעת.

לאור מצביע על הטעות הפרשנית הנפוצה בקריאת השיר, שבוחרת להתמקד ברביקוביץ' כמי שמבקשת באקזוטי מפלט מכאן, במסגרת חיפושיה אחר מקום בטוח בעולם. התבוננות מדוקדקת יותר מראה שרביקוביץ מלקטת מוקדים של סבל, בכך שהיא מצביעה עליהם.

בהמשך המאמר, לאור מפנה אל מאמר של טל פרנקל אלרואי, המוחה על הקריאה השיטחית בשיר הזה של רביקוביץ', קריאה שאינה מבחינה בין העונג לבין הסבל במקומות השונים:

"הפנייה לעולם אקזוטי, מדיף ניחוחות של מרחקים, נתפסת לרוב בשיריה של רביקוביץ' כפנייה אל פנטזיה, כמענה ל'עמעום הכאב'..., כחיפוש אחר 'מקום בריחה' אחר מחוזות חפץ הזויים, נחלמים ורחוקים, שאפילו איזכור שמותיהם הוא בבחינת פיצוי [...] למצוקת המציאות ספוגת הסבל. הונג-קונג, מנצ'וריה, צ'אד, זנזיבר, קאמרון, סין, אוסטרליה, מדגסקר, אפריקה [...] . כל אלה ועוד הם מקומות ואתרים המפיקים ומדיפים ניחוחות של מרחקים קסומים, מסתוריים ומפתים, בהם הדוברת המיוסרת מחפשת מחסה ומקלט."

פרנקל אלרואי מתייחסת לקולות הפרשניים הללו, וממשיכה:

"תיאורים אלו כמובן אינם נכונים לעולם שכאן: לא האקזוטי או הפנטסטי נחוצים לשיר, לא עמעום הכאב, אלא דווקא הריאליזם האיום, הבורר סממנים של 'עולם שלישי'. "

לאור תוהה כיצד נעדרת מהקריאה הפרשנית בשירה של רביקוביץ' אותה התייחסות למה שהוא מכנה 'מוקד הזדהות שונה', ובמקומות אחרים במאמר – 'שיח העבד', והוא משיב  - "שיח האדון הישראלי לא הצליח אף פעם להקשיב באמת למה שלא בא מתוכו", ולכן אותם פרשנים החמיצו את המבט הביקורתי של רביקוביץ' בכל הקשור לקולוניאליזם המקומי שלנו כאן, בישראל, המצטייר דרך העוני והסבל במקומות רחוקים, לכאורה מקומות שהם לא-כאן, ועדיין, כל-כך כאן.

אני חוזרת אל השיר 'תרצה והעולם הגדול'. השיר פונה אל מאזין גבר, המצטייר ככל-יכול – הוא מסוגל לקחתה לכל מקום ומקום, הוא המפעיל שלה, והיא אינה יכולה לזוז בלעדיו, תלויה בו לחלוטין. ובכל זאת משתמשת הדוברת  בלשון ציווי, פוקדת עליו לקחתה אל מקומות רחוקים ומופלאים, ומורה לו -"חכה לי בבטן האוניה". הוא המחולל את המסע אך אינו שותף לו, כשמגיעים ליעד – הוא מורחק. מה משמעות ההרחקה? הגבר הוא הבית, הגבר הוא אדון הבית. בנוכחותו היא לא יכולה להתמסר אל מה שזר. היעדרו נחוץ כדי לרקום בריתות של חלשים – האישה המערבית עם אנשי העולם השלישי.  

אך אם עולה מהשיר תמונה אידילית של פעילות מיסיונרית, הרי שסוף השיר מפרק גם את התמונה הזו – הילידים ימשיכו למלא את תפקידם המסורתי במערך הכוחות הקיים - הם ישלו עבורה טבעות, והיא תהיה בעמדת האדונית הפסיבית, הנהנית מעמלם של אחרים.

השיר "תרצה והעולם הגדול"(1964) הקדים בכמה שנים את הפזמון "אילת"(1970). בינתיים חלו באיזור שינויים גיאו-פוליטיים משמעותיים. הנמען היחיד שהופיע בשיר המוקדם, הוחלף על ידי חבורה אנונימית של סוחרים וספנים. אין מקום לאישה-נוסעת בין הסחורות – ולא רק לה, אין מקום לבני אדם, או למצוקותיהם, רק לסחורות המשתנעות ממקום למקום, מנמל לנמל, במנגנון אוטומטי המקיים את עצמו, במה שנראה כמו ניבוי מוקדם של הגלובליזציה, המקעקעת את הביטוי האנושי לטובת תנועה רחבה, בין יבשתית, וכל כך לא אישית.